הנביא פותח שלב חדש בנבואתו, בו הוא מתבונן על ההיסטוריה העשירה של יחסי ה' וישראל. דרך העלאת זיכרונות מימי קדם, נוצרת הקבלה בין הניסים והטובות של העבר לבין מציאות הגלות וההסתר של ההווה. התבוננות זו אינה רק הצהרה היסטורית, אלא משמשת כהקדמה לתפילה ולזעקה על כך שהסתרת הפנים הנוכחית גורמת לעם להתרחק מדרך הישר [מלבי"ם, שד"ל, אברבנאל].
במוקד הפסוק עומדת הפעולה אַזְכִּיר. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהנביא פונה אל העם ומזכיר להם באופן פעיל את חסדי ה', כדי לעורר בהם הכרת הטוב. יש הסבורים כי הקריאה מופנית לכלל האנושות כדי שיכירו בשבח האל [רד"ק], או שזהו תיאור של משכילי ישראל שעתידים להודות על החסדים שליוו אותם ביציאת מצרים, בגלות ובשיבה לארץ [אבן עזרא]. מעבר לכך, ההיזכרות נועדה להמחיש לעם שרצונו של ה' להיטיב עמם לא השתנה, וכי הריחוק הנוכחי נובע מחטאיהם ולא משינוי בטבעו האלוהי [אברבנאל].
הפסוק כורך יחד את המילים חַסְדֵי ותְּהִלֹּת. הפרשנים מסכימים כי בני האדם אינם יכולים לשבח את ה' מצד עצמותו, אלא רק מתוך התבוננות במעשיו ובחסדיו [מלבי"ם, אבן עזרא]. משום כך, עצם הסיפור והזכרת הניסים נחשבים לאמירת הלל ולשבח הגבוה ביותר [אבן עזרא, צוארי שלל, חומת אנך]. ההלל מתעצם לנוכח העובדה שה' המשיך להשפיע חסד בכל דור ודור, גם כאשר העם מרה את פיו [רד"ק].
בהמשך הפסוק מופיעה המילה גְּמָלָנוּ, אשר משמעותה נתינת גמול ותשלום של טובה [מצודת ציון]. הטובה הזו מתוארת במילים וְרַב טוּב, צירוף שניתן להבינו גם כתואר של ה' עצמו, שהוא אל רב טוב במהותו [אבן עזרא].
הפסוק נחתם בהדגשה כי כל הטוב הזה ניתן כְּרַחֲמָיו וּכְרֹב חֲסָדָיו. הפרשנים מסכימים כי השפע לא הוענק לישראל בזכות מעשיהם הטובים או צדקתם, אלא נבע אך ורק ממידותיו של ה' [מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. ישנה הבחנה דקה בין שתי המידות הללו: מידת הרחמים מתעוררת כאשר אדם נמצא בצרה, והמרחם מושיע אותו משום שאינו יכול לראות בסבלו. לעומת זאת, מידת החסד מבטאת נתינה מתוך רוחב לב ונדבה, המעניקה שפע של טובות גם כאשר האדם אינו שרוי במצוקה. הפסוק מלמד שה' פעל כלפי ישראל בשתי הדרכים גם יחד [מלבי"ם].