מערכת היחסים העמוקה בין ה' לישראל משתקפת ברגע שבו בחר בהם וגאל אותם, תוך הבעת ציפייה לנאמנות המהווה בסיס לישועתם.
המילה אַךְ משמעותה אכן, באמת ובוודאות [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. הצירוף אַךְ עַמִּי הֵמָּה מתייחס לתקופת יציאת מצרים, אז לקח ה' את ישראל מתוך אומה אחרת, בחר בהם מכל העמים להיות לו לעם לנצח, ולכן ראוי שירחם עליהם [מצודת דוד, רד"ק, צאינה וראינה, מלבי"ם].
הכתוב עולה מדרגה כאשר הוא מכנה אותם בָּנִים. בעוד שהמושג "עם" מצביע על קירבה הנובעת מתוך בחירה, המושג "בנים" מבטא מדרגה גבוהה יותר של קשר עצמי וטבעי, בדומה לקשר שבין אב לבניו. קשר זה הופך אותם לראויים לחסדים גדולים ולמופתים [מלבי"ם].
הציפייה מאותם בנים היא כי לֹא יְשַׁקֵּרוּ, כלומר שיהיו נאמנים, לא יבגדו ולא יעזבו את ה' [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], וזאת בניגוד למצב של "זרע שקר" [שד"ל]. הפרשנים מתמודדים עם השאלה כיצד מתיישבת אמירה זו עם ידיעת העתיד של ה'. גישה אחת מסבירה כי הכתוב מדבר בלשון בני אדם, ומתאר את ה' כמי שפועל כאדם החושב ומצפה שבניו יהיו נאמנים לו [אבן עזרא]. גישה אחרת מפרשת כי הציפייה הייתה שבעקבות הטוב והישועה שה' עשה למענם, הם יכירו טובה, יעבדו אותו ולא ישקרו בו [מלבי"ם, רד"ק]. מנגד, ישנה גישה המדגישה כי אף על פי שהיה גלוי לפני ה' שעתידים ישראל לבגוד בו, הוא בחר בכל זאת להתייחס אליהם באותה עת כאל בנים שלא ישקרו [רש"י].
מתוך אהבה זו והתקווה לנאמנותם, מסתיים הכתוב במילים וַיְהִי לָהֶם לְמוֹשִׁיעַ – ה' הפך למושיעם התמידי [מלבי"ם, מצודת דוד, אבן עזרא].