מערכת היחסים בין ה' לעם ישראל מקבלת תפנית חדה, כאשר האמון שהיה בעבר מתערער והופך ליריבות גלויה. לאחר שה' גאל אותם מצרותיהם, בני ישראל הפרו את הבטחתם, פרקו עול ולא שמעו בקולו.
המילים וְהֵמָּה מָרוּ מתייחסות לבני ישראל, ומתפרשות על ידי רוב הפרשנים כלשון מרידה. עם זאת, יש המפרשים מילים אלו מלשון הקנטה והכעסה [רש"י], או מלשון מרירות [שד"ל, ביאור שטיינזלץ], כלומר שהעם מיררו את היחסים עם ה'.
בעקבות המרידה, העם וְעִצְּבוּ אֶת רוּחַ קָדְשׁוֹ. הפרשנים נחלקו במשמעות המדויקת של המילה וְעִצְּבוּ. הגישה המרכזית בקרב חלק מהפרשנים היא שמדובר בגרימת צער ויגון. המלבי"ם מדגיש כי המילים מָרוּ ו-וְעִצְּבוּ אינן מילים נרדפות; בעוד שהראשונה מתארת את עצם המרידה, השנייה מתארת את תגובתו הרגשית של ה'. הוא מדמה זאת לאב אוהב המתעצב אל ליבו כאשר הוא נאלץ להכות ולהעניש את בנו. מנגד, יש המפרשים את המילה וְעִצְּבוּ כהמשך ישיר של ההכעסה וההקנטה [רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
באשר למושג רוּחַ קָדְשׁוֹ, הרד"ק מבאר כי הכוונה היא לדברי הנביאים שנאמרו ברוח הקודש, ואשר העם סירב לשמוע להם. אבן עזרא מביא דעה נוספת ולפיה מדובר במושג רוחני המכונה "מלאך הכבוד".
כתוצאה ממעשיהם, התרחש מהפך קיצוני: וַיֵּהָפֵךְ לָהֶם לְאוֹיֵב. ה', שעד כה היה גואלם ועזרם נגד צריהם, הפך כעת לאויבם. המלבי"ם רואה בכך שלב נוסף בהידרדרות היחסים, שבו לאחר השלב הראשון של הצער, ה' הפך לאויב של ממש.
השלב הסופי והקשה מכולם הוא הוּא נִלְחַם בָּם. הפרשנים מסכימים כי ה' לא הסתפק בעזיבת העם למקרה או בהפקרתם בידי אויבים אחרים, אלא נלחם בהם בעצמו ובאופן פעיל. הפורענויות שבאו עליהם לא היו טבעיות או מקריות, אלא השגחה ישירה מאת ה' שהביאה עליהם רעה [מלבי"ם, מצודת דוד, רד"ק]. מאבקו הישיר של ה' בעם נמשך עד שהביא ליציאתם ולגירושם מארצו [אבן עזרא].