תשובתו של ה' לשואלים אותו מנוסחת באמצעות משל ציורי ועז מבע, שבו עשיית הדין באומות הרשעות, ובפרט באדום, מדומה לדריכת ענבים. ה' מצהיר כי הוא דורך בפורה, שהיא הגת שבה מפררים ומועכים את הענבים, או כלי מידה גדול לתירוש [רד"ק, מצודת ציון, שד"ל]. במשל זה, אומות העולם נמשלות לענבים הנרמסים תחת רגליו.
ה' מדגיש ואומר דָּרַכְתִּי לְבַדִּי, וכן וּמֵעַמִּים אֵין אִישׁ אִתִּי. הפרשנים מצביעים על שתי סיבות מרכזיות לבדידותו של ה' במערכה זו. מחד גיסא, לישראל לא היו מספיק זכויות רוחניות כדי לסייע ולהיות שותפים בגאולתם שלהם [רד"ק, מצודת דוד, צאינה וראינה]. מאידך גיסא, אף אומה אחרת לא התייצבה לעזור ולהילחם למען הצדק, שכן כל העמים היו אויבי ישראל, ולכן ה' גזר את הדין והוציאו לפועל בכוחות עצמו בלבד [רש"י, רד"ק, אבן עזרא].
תהליך הענישה מתואר במילים וְאֶדְרְכֵם בְּאַפִּי וְאֶרְמְסֵם בַּחֲמָתִי. בעוד שיש מי שמסביר כי מדובר בכפל לשון שנועד להדגשה בלבד [מצודת ציון], אחרים מוצאים כאן התפתחות של ממש בעוצמת הכעס האלוהי. לפי גישה זו, תחילה התכוון ה' רק "לדרוך" עליהם באפו, שהוא כעס חיצוני שנועד לעוררם לתשובה ולהסיר מהם את הרשעים, כפי שדורכים ענבים כדי להפריד את היין מהפסולת. אך משסירבו לשוב מדרכם, עבר ה' ל"רמיסה" בחמתו, שהיא כעס פנימי ועמוק המוביל להשחתה ולכליון מוחלט [מלבי"ם]. כעס זה התעורר, בין היתר, משום שהגויים ניצלו את גלות ישראל והרעו להם הרבה מעבר למה שה' תכנן [רד"ק].
כתוצאה מאותה רמיסה, ה' מתאר כי וְיֵז נִצְחָם עַל בְּגָדַי. הפועל וְיֵז משמעותו טפטוף, התזה או הזאה. המילה נִצְחָם מתפרשת על ידי כלל הפרשנים כדם, שכן הדם הוא מקור החיות, הכוח, התוקף והניצחון של האדם. הדם הותז על בגדיו של ה', ועל כן הוא מסכם ואומר אֶגְאָלְתִּי, כלומר טינפתי ולכלכתי את כל מלבושיי בדם ההרוגים.
היבט דקדוקי שמוסיפים חלק מהפרשנים נוגע לזמני הפעלים. אף שפעלים כמו וְאֶדְרְכֵם או וְיֵז מנוקדים בלשון עתיד, משמעותם מכוונת לזמן עבר או הווה. הסיבה לניקוד זה היא כדי להראות שהגאולה העתידית והשלמה טרם הסתיימה, ואין לחשוב שהיא כבר התרחשה בעבר והסתיימה [שד"ל, אבן עזרא].