זעקה כואבת ונועזת עולה מפי העם השרוי בגלות, המפנה כלפי שמיים טענה קשה על מצבו הרוחני. ישראל פונים אל ה' מתוך תחושת ייאוש, וכביכול מאשימים אותו בריחוקם מאמונה ובשקיעתם בחטא, תוך בקשה מתחננת לחידוש הקשר ההיסטורי בזכות אבות האומה.
המילה תתענו נגזרת משורש תועה, מלשון סטייה מן הדרך [מצודת ציון]. המילה תקשיח מתפרשת כהקשיית הלב ואימוצו [רש"י, שד"ל], כהסרה [אבן עזרא], או כריחוק הלב באכזריות מן הדבר האהוב [רד"ק]. יש המפרשים מילה זו כהרכבה של המילים "קשה" ו"סח", כלומר – תקשה ותסיח את לבנו [מצודת ציון].
הפרשנים מתמודדים עם השאלה התיאולוגית העולה מן הפסוק: כיצד ייתכן שה' גורם לאדם לחטוא?
גישה אחת מסבירה זאת מנקודת מבט של השגחה עליונה. מכיוון שה' הוא הסיבה הראשונה לכל המתרחש, ובידו הכוח המוחלט להסיר את יצר הרע מלב האדם, עצם העובדה שהוא אינו עושה זאת גורמת לכך שהדבר מיוחס אליו [רש"י, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. דעה נוספת גורסת כי משמעות הסטייה היא שאין מספיקים בידם לעשות תשובה, או שמדובר בקושי מעשי לקיים את המצוות התלויות בארץ ישראל בעת השהות בגלות [אבן עזרא].
עם זאת, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שה' אינו מכשיל את העם באופן פעיל וישיר, אלא מדובר בתוצאה עקיפה ופסיכולוגית של מציאות הגלות. כאשר עם ישראל רואה את שלוות הגויים הרשעים מחד, ואת אורך הגלות, הצרות והסבל שלהם מאידך, נוצר משבר אמונה. הסתרת הפנים האלוהית – חוסר ההתערבות להעניש את הרשעים ולהראות רחמים לעם ישראל – גורמת לעם להתייאש, לחשוב שה' עזב את הארץ, ולפרוק עול יראה. לכן, המציאות הקשה שה' מאפשר היא זו שגורמת להם לטעות, והתחושה היא שכביכול ה' עצמו מתעה אותם ומקשיח את לבם [רד"ק, מצודת דוד, שד"ל, אברבנאל, מלבי"ם]. טענה קולקטיבית זו אינה מעידה בהכרח על כל יחיד ויחיד בעם, אלא משקפת את ייאושם של רבים מישראל, ולכן נאמרה בלשון רבים [רד"ק].
לאחר הטענה, הפסוק חותם בבקשה: "שוב למען עבדיך שבטי נחלתך". העם מבקש מה' שישוב מחרון אפו וישרה את שכינתו באהבה [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מאחר שהדור הנוכחי חוטא וחסר זכויות משלו, הוא נשען על זכות העבר. הפרשנים מסכימים כי "עבדיך" מכוון לאבות האומה, ו"שבטי נחלתך" הם שנים עשר השבטים. יש המדגישים כי הבקשה נשענת ספציפית על זכות השבטים, שכן זכותם של האבות כבר תמה [אברבנאל]. פרשנים אחרים מבארים שהפנייה מבוססת על עצם הזהות ההיסטורית והנצחית של ישראל, אשר מעולם נקראו עבדיו של ה' והעם שבחר לו לנחלה [שד"ל, מלבי"ם].