יצא לכם פעם להרגיש שאתם ממש משתדלים לעשות משהו נכון, אבל דווקא מי שמתנהג לא יפה מצליח יותר מכם? תחושה כזו יכולה להיות מאוד מתסכלת ולפעמים אפילו לגרום לנו לרצות לוותר. זה בדיוק מה שהרגישו עם ישראל כשהם היו רחוקים מהארץ שלהם, בגלות ארוכה וקשה. הם סבלו מאוד, ובאותו זמן ראו שעמים אחרים שמתנהגים ברשעות חיים בשלווה. המצב הזה גרם להם לעצב ולבלבול גדול, ומתוך הייאוש הם פונים אל ה' בצעקה כואבת.
הם משתמשים במילה תתענו, שפירושה לגרום למישהו לטעות ולסטות מהדרך הטובה, ומוסיפים את המילה תקשיח, שמשמעותה להפוך את הלב לקשה ורחוק. האם ה' באמת מכשיל אותם בכוונה? ממש לא. הכוונה שלהם היא שהמציאות הקשה שה' מאפשר בעולם, שבה הם סובלים כל כך הרבה זמן, היא זו שגורמת להם לאבד תקווה ולהתרחק. הצרות מבלבלות אותם, ולכן זה מרגיש להם כאילו המצב עצמו מקשה את הלב שלהם.
למרות הקושי, העם לא מוותר ומסיים בתחינה: שוב למען עבדיך שבטי נחלתך. הם מבקשים מה' שיחזור לאהוב אותם ולהיות קרוב אליהם. בגלל שהם מרגישים שכרגע אין להם מספיק זכויות ומעשים טובים משל עצמם, הם מבקשים שה' ירחם עליהם בזכות הקשר הישן והחזק איתו, בזכות האבות שלנו שהיו עבדיו הנאמנים, ובזכות שנים עשר השבטים שהם העם המיוחד שה' בחר לו תמיד.