בעתות משבר וריחוק, האומה מפנה את מבטה מעבר לאבותיה ההיסטוריים ופונה אל מקור הרחמים הנצחי. התחינה המרכזית נשענת על הקשר הבלתי ניתן לניתוק שבין אב לבניו.
הקריאה כִּי אַתָּה אָבִינוּ מבטאת את הציפייה הטבעית שאב ירחם על בניו מיד, לא יתאפק מול סבלם, וייקח אחריות על תקנתם [רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם]. בניגוד לאבות בשר ודם שמלווים את ילדיהם רק במהלך חייהם הקצרים, ה' הוא אב חי וקיים לנצח [רד"ק, אבן עזרא].
הפרשנים עומדים על הסיבה לאזכורם הספציפי של שני אבות בפסוק – אברהם וישראל. אברהם מוזכר משום שהיה הראשון לכרות ברית עם ה', ואילו ישראל (יעקב) מוזכר משום שהוא חותם האבות והשורש הבלעדי של העם, שכן כל זרעו היה טהור והמשיך את דרכו, בשונה מאברהם ויצחק שיצאו מהם גם ישמעאל ועשיו [אבן עזרא, רד"ק].
לגבי ההצהרה כִּי אַבְרָהָם לֹא יְדָעָנוּ וְיִשְׂרָאֵל לֹא יַכִּירָנוּ, קיימות במקורות מספר גישות המשלימות זו את זו:
הגישה ההיסטורית מסבירה כי האבות כבר נסתלקו מן העולם, ולכן לא היו נוכחים בצרות האומה לאורך הדורות, כגון בשעבוד מצרים או בנדודים במדבר [רש"י, רד"ק].
גישה נוספת רואה בכך ביטוי מטפורי המדגיש כי אין לעם אב ומשענת מלבד ה' [שד"ל]. יתרה מכך, אבות ביולוגיים ורוחניים, גדולים ככל שיהיו, עלולים להתאכזב מצאצאיהם שהתנכרו לדרכם ולהתכחש אליהם בשעת חטא [ביאור שטיינזלץ].
מנגד, יש המפרשים שהאבות עשו עצמם כמי שלא מכירים את בניהם, שכן ברגעי ההתגלות הגדולים שלהם – בברית בין הבתרים ובחלום הסולם – הם לא התפללו על צרותיהם העתידיות של ישראל [מצודת דוד].
גישה ייחודית מבחינה בין משמעות המילים: לֹא יְדָעָנוּ מתייחס לידיעה שכלית, ואילו לֹא יַכִּירָנוּ משמעו הכרה חושית וראיית עיניים. אברהם לא "ידע" בוודאות שרק עם ישראל יהיה עמו הנבחר של ה', שהרי יצאו ממנו גם עמים אחרים. ישראל אמנם "ידע" שכל בניו יהיו שבטי ה', אך לא "הכיר" אותנו בחושיו ולא ראה את הדורות הבאים [מלבי"ם].
לנוכח מוגבלותם של האבות האנושיים, הפנייה חוזרת ומתעצמת כלפי ה': אַתָּה ה' אָבִינוּ גֹּאֲלֵנוּ מֵעוֹלָם שְׁמֶךָ. מאז ימי קדם, ה' הוכיח את עצמו כאב הדואג לבניו, ושמו מהותי ומוכר כגואל ישראל [רש"י, מצודת דוד, שד"ל]. קריאה זו טומנת בחובה גם טענה כלפי שמיים: מכיוון שזהו שמו של ה' מאז ומתמיד, הרי שאם לא יגאל את עמו עתה, הגויים יטענו שאין ביכולתו להושיע, ושמו הגדול יחולל בעמים [מלבי"ם].