שעת הגאולה והנקמה באומות מגיעה, אך ה' ניצב כביכול לבדו במערכה. כאשר אין בנמצא זכות אנושית שתצדיק את הישועה או כוח שיסייע בה, הגאולה יוצאת אל הפועל מכוח גבורתו העצמית של ה' ומתוך זעמו על העמים.
הפרשנים מסבירים כי המילים וְאַבִּיט וְאֵין עֹזֵר מתארות חיפוש אחר זכות בעם ישראל שתהווה סעד וסיבה לגאולה, אך מתברר כי בני הדור אינם זכאים [מצודת דוד, מלבי"ם, רש"י, צאינה וראינה]. עם זאת, השימוש בפועל וְאַבִּיט נאמר על דרך המשל בלבד, שכן ה' אינו זקוק להתבוננות פיזית [אבן עזרא].
בעקבות החסר בזכויות נאמר וְאֶשְׁתּוֹמֵם וְאֵין סוֹמֵךְ. המילה וְאֶשְׁתּוֹמֵם מתפרשת לרוב כעמידה בתמהון ובהתבוננות עמוקה [מצודת דוד, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], אם כי יש המבארים אותה כלשון שתיקה [רש"י]. היעדר התמיכה המבוטא במילים וְאֵין סוֹמֵךְ מוסבר ככפל לשון המדגיש את חוסר הזכויות [מצודת דוד], או באופן ממוקד יותר מוגדר כהיעדר של צדיק שיתפלל בעד העם [מלבי"ם], ואף כחוסר במי שיסייע לה' במלאכת הנקמה עצמה [ביאור שטיינזלץ].
מאחר שאין מי שיעזור, הפסוק ממשיך ומצהיר וַתּוֹשַׁע לִי זְרֹעִי. כלומר, כוחו העצמי וגבורתו של ה' הם אלו שמביאים את הישועה, וזאת על אף שאין בישראל זכות ראויה [מצודת דוד, מלבי"ם, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
במקום זכויות שיתמכו בגאולה, באה החמה: וַחֲמָתִי הִיא סְמָכָתְנִי. הפרשנים מסכימים כי מדובר בכעסו הגדול של ה' על האומות. כעס זה נובע מכך שבעוד שה' קצף על עמו רק מעט, האומות הוסיפו והרעו לישראל מעבר לנדרש. זעם זה הוא שמשמש כמשענת, מחזק את ידו של ה' ומעורר אותו להיפרע מהגויים ולגאול את ישראל, גם כאשר אינם הגונים וראויים לכך מצד עצמם [רש"י, מצודת דוד, צאינה וראינה]. למעשה, אין שום גורם אחר לפעולת הנקמה מלבד גבורת ה' והקפדתו על העמים [ביאור שטיינזלץ].