קרה לכם פעם שרציתם מאוד לעזור למישהו, וחיפשתם חברים שיצטרפו אליכם, אבל גיליתם שאתם לגמרי לבד? כשהגיע הזמן של ה' לגאול את עם ישראל ולהציל אותם, הוא חיפש סיבה טובה לעשות את זה. המילים וְאַבִּיט וְאֵין עֹזֵר מתארות איך ה' כביכול מסתכל ומחפש מעשים טובים של עם ישראל שיעזרו ויצדיקו את ההצלה שלהם, אבל מתברר שאין להם מספיק זכויות. כמובן שה' לא באמת צריך להסתכל בעיניים, זה רק משל כדי שנבין.
לכן נאמר וְאֶשְׁתּוֹמֵם וְאֵין סוֹמֵךְ. ה' עומד בפליאה ובתדהמה, כי אין אפילו צדיק אחד שיתפלל בעד העם ויתמוך בהם. אז מה עושים כשאין מי שיעזור? הפסוק ממשיך ואומר וַתּוֹשַׁע לִי זְרֹעִי. ה' מחליט להושיע ולהציל את ישראל בעצמו, רק בזכות הכוח והגבורה שלו, אפילו שעם ישראל לא ממש ראויים לזה באותו הזמן.
במקום שמעשים טובים יתמכו בהצלה, מה שדוחף את ה' לפעול הוא הכעס שלו על העמים האחרים. המילים וַחֲמָתִי הִיא סְמָכָתְנִי מסבירות שהכעס הגדול של ה', שנקרא חמה, הוא זה שמשמש לו כביכול כמשענת וסיבה לפעול. ולמה ה' כל כך כועס עליהם? כי העמים האחרים הציקו לעם ישראל והרעו להם הרבה יותר ממה שהיה צריך. לכן, ה' פועל בגבורתו העצמית כדי לעשות צדק ולהציל את עמו.