הזיכרון ההיסטורי של קריעת ים סוף אינו מסתכם רק בעצם בקיעת המים, אלא גם באיכות הפלאית של הדרך שבה צעדו בני ישראל. הדימוי המרכזי ממחיש מעבר בטוח, מהיר ונטול מכשולים על גבי קרקעית הים, כאילו מדובר ביבשה מוצקה.
הפרשנים מסכימים כי המילה בַּתְּהֹמוֹת מכוונת לעומק הים ולקרקעיתו, בעוד הדימוי כַּסּוּס בַּמִּדְבָּר מתאר סוס הדוהר במרחב פתוח, יבש, מישורי ומוצק. הגישה המרכזית בקרב כלל הפרשנים היא שההשוואה באה לתאר את טיב ההליכה של בני ישראל בתוך הים; כשם שסוס הרץ במדבר אינו נכשל משום שהארץ חלקה, ישרה ופנויה ממכשולים, כך בני ישראל לא נכשלו בהליכתם במצולות.
מעבר להסבר הבסיסי, מודגשת כאן עוצמתו של הנס. אף על פי שעצם סילוק המים היה מספיק כדי לאפשר את המעבר, ה׳ חולל נס נוסף וייבש את התהומות לחלוטין. הקרקע התקשתה כרגע אחד וסולקו ממנה כל אבני המכשול והטיט, מה שאפשר לבני ישראל לא רק ללכת, אלא אף לרוץ בחוזקה ובמהירות מבלי למעוד [רד"ק, מלבי"ם].