דו-שיח דרמטי ממשיך להתרחש, כאשר דמות פוסעת בבגדים מוכתמים ומעוררת תהייה על צבעם הלא טבעי. ירושלים מפנה את שאלתה כלפי ה' המופיע מולה [שד"ל] ושואלת מַדּוּעַ אָדֹם לִלְבוּשֶׁךָ, שכן אין זה צבעם המקורי וההדור של הבגדים, אלא הם התלכלכו והוכתמו [ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם].
הפרשנים מסכימים כי התיאור כולו בנוי כמשל. ה' נדמה לגיבור מלחמה ההורג באויביו, ודם הנופלים ניתז על בגדיו ומכתים אותם, ממש כפי שמיץ הענבים משפריץ ומכתים את בגדיו של אדם הדורך ענבים [רד"ק, אבן עזרא, מצודת דוד]. אומות העולם נמשלות לענבים הנמצאים בְּגַת – הכלי שבו מועכים אותם כדי להוציא מהם יין [מצודת ציון] – ופעולת הניפוץ והרמיסה של ה' באומות מדומה למילה כְּדֹרֵךְ, המבטאת פעולת דריכה ורמיסה [צאינה וראינה, מצודת ציון].
באשר למילה לִלְבוּשֶׁךָ, קיימת מחלוקת לשונית. גישה אחת גורסת כי האות למ"ד בתחילת המילה היא תוספת תחבירית מיותרת, ומשמעות המילה היא פשוט "לבושך" [אבן עזרא, רד"ק]. מנגד, יש המפרשים כי האות למ"ד משמעותית וכוונתה היא "על לבושך" [מצודת ציון], או שהיא באה לציין שישנה אדמומיות במראה הלבוש עצמו [שד"ל].
רובד פרשני נוסף מבחין בין שתי המילים המתארות את הכסות בפסוק: לִלְבוּשֶׁךָ המציין לבוש מיוחד וייחודי, לעומת וּבְגָדֶיךָ המציין בגדים רגילים וכלליים. הלבוש המיוחד מסמל את ההכרה במלכותו ואלוהותו של ה'. מכיוון שאומות העולם אינן מכירות במלכות זו, הלבוש המיוחד "מאדים" כדי לצאת ולנקום בהן על כך, ובעקבות נקמה זו מוכתמים בדם גם שאר הבגדים הרגילים [מלבי"ם].