קרה לכם פעם שמישהו שאוהב אתכם מאוד פתאום הסתיר את הרגשות שלו והרגשתם קצת רחוקים ממנו? בתקופת הגלות, עם ישראל הרגיש בדיוק כך. הם זכרו את העבר המפואר, התפללו אל ה' מתוך קושי רב וביקשו ממנו להשגיח עליהם. הם מבקשים ממנו להביט עליהם מתוך מִזְּבֻל, שזהו מקום המגורים והמקדש המפואר שלו בשמים.
הנביא שואל את ה' שאלות כואבות מהלב: איפה קִנְאָתְךָ, כלומר הכעס שלך על העמים שמציקים לנו? ואיפה וּגְבוּרֹתֶךָ, אותם כוחות אדירים וניסים שעשית לנו בעבר, כמו ביציאת מצרים? לאחר מכן הנביא שואל לאן נעלם הֲמוֹן מֵעֶיךָ, שזהו תיאור לרגש העמוק ולרחמים הגדולים שהיו לה' כלפינו תמיד. הנביא אומר שהרחמים האלה פשוט הִתְאַפָּקוּ. בדיוק כמו שיוסף הצדיק התאפק ולא הראה לאחים שלו את רחמיו, כך גם ה' מתאפק. המילה הזו מגלה לנו סוד מרגש: ה' ממש לא עזב אותנו והוא עדיין אוהב אותנו ורוצה להשפיע עלינו רק טוב. הוא פשוט עוצר את הרחמים שלו ומתאפק מאוד בגלל הגזרה שגזר, למרות שזה הפוך מהטבע הרחום שלו, וזה ממש לא בגלל שהוא רוצה שיהיה לנו רע.