המענה השישי בספר איוב פותח את נאומו הראשון של צופר הנעמתי, שמביא עמו רוח חדשה וגישה פילוסופית שונה לחלוטין מזו של קודמיו.
עד כה, חבריו של איוב, אליפז ובלדד, הסכימו עם הנחת היסוד שלו שצדיק אינו אמור לסבול, ולכן ניסו להוכיח שאיוב כנראה חטא. אולם, צופר סותר את קו המחשבה הזה מיסודו וטוען כי ייתכן בהחלט מצב של צדיק שסובל ואובד, ואין בכך שום עוול מצד ה' [מלבי"ם].
הבסיס לגישתו של צופר טמון בפער העצום שבין ההשגה האנושית לידיעה האלוהית. בני האדם תופסים את העולם דרך החושים הפיזיים בלבד, ולכן שופטים דברים לפי המראה החיצוני שלהם. לעומתם, ה' משיג את המהות הפנימית והאמיתית של כל דבר בעצמותו [מלבי"ם].
פער זה משליך על האופן שבו אנו בוחנים את מצבו של איוב בשני מישורים מרכזיים:
ראשית, הגדרת האדם כ"צדיק" מבוססת רק על מה שעינינו רואות. ייתכן שאדם מתנהג בצורה טובה ומוסרית כלפי חוץ, אך מבחינת השלמות הפנימית של נשמתו הוא נחשב רשע. מאחר שאיוב חי קודם מתן תורה, ייתכן שצדקתו הייתה רק צדק חברתי ונימוסי בין אדם לחברו, ולא שלמות רוחנית אמיתית התואמת את הפוטנציאל האישי שלו, שאותו רק ה' יודע [מלבי"ם].
שנית, המושג "אובד" מתייחס אצלנו לאובדן פיזי של הגוף. אולם, הגמול והעונש האמיתיים אינם נמדדים במונחים של נוחות גופנית, אלא בשלמות הנפש הנצחית. לכן, ייסורים גופניים אינם מעידים בהכרח על פגיעה בנפש, שעשויה דווקא להזדכך ולהגיע אל אושרה האמיתי דרכם [מלבי"ם].
בנוסף, צופר מתמודד עם טענותיו של איוב לגבי חוסר הבחירה החופשית של האדם אל מול ידיעתו המוחלטת של ה' את העתיד. הוא מסביר כי ידיעת ה' אינה סותרת את הבחירה החופשית, שכן הידיעה האלוהית שונה לחלוטין מכל מה שהשכל האנושי מסוגל לתפוס ואינה כובלת את מעשי האדם. כל אדם מרגיש בתוכו שיש לו חופש בחירה מוחלט. אם נשאל מדוע ה' לא ברא אותנו עם שכל המסוגל להבין זאת לאשורה, התשובה היא שלו היינו נבראים כשכל טהור ללא מגבלות החומר, היינו יצורים אחרים לגמרי ולא בני אדם [מלבי"ם].
מבחינה סגנונית, המילים וַיַּעַן צֹפַר פותחות עימות ישיר עם סגנון הדיבור של איוב. צופר מבקר את איוב על כך שהוא מאריך בדבריו ומדבר במליצות. הוא טוען שאיוב סבור כי יוכל לנצח בוויכוח ולהצדיק את עצמו רק בזכות יכולתו הרטורית וריבוי מילותיו, ולא באמצעות הוכחות הגיוניות ואמיתיות [מלבי"ם, תקות אנוש]. כתגובת נגד לאריכות הדברים של איוב, בוחר צופר עצמו לדבר בקיצור, בתמציתיות ובאופן ממוקד, בניגוד לחבריו שהאריכו בנאומיהם [תקות אנוש].