צופר מאשים את איוב בעזות מצח ובחוצפה, בטענה שאיוב לא רק מצהיר על חפותו המוחלטת, אלא גם הופך את הצהרתו להאשמה.
הפרשנים נחלקו בביאור המילה לִקְחִי. יש שפירשו אותה כמכוונת לדיבוריו ולתורתו של איוב [שטיינזלץ, מלבי"ם, אלשיך], ויש שהסבירו זאת כהתנהגותו והרגלי חייו [מצודת ציון, רלב"ג]. המילים זַךְ וכן וּבַר מתפרשות כדבר טהור, ברור ונקי מחטא.
המוקד המרכזי בפסוק הוא שאלת הנמען של המילה בְעֵינֶיךָ. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאיוב מפנה את דבריו כלפי ה׳ [רש"י, מצודת דוד, רמב"ן, אלשיך]. לפי תפיסה זו, איוב טוען שמעשיו ולימודו טהורים לשם שמים, והוא נקי מחטא אפילו בעיני ה׳, הרואה ללבב. ההשלכה של טענה זו חמורה, שכן איוב בעצם מטיח כלפי מעלה ואומר כי ה׳ יודע היטב שהוא זכאי והצדק עמו, ובכל זאת הוא מעוות את דינו ומייסר אותו על לא עוול בכפו [מצודת דוד, אלשיך, רמב"ן].
לעומת זאת, גישה אחרת מפרשת שהמילה בְעֵינֶיךָ מכוונת לקהל השומעים של איוב, קרי רעיו ובני אדם בכלל [שטיינזלץ, מלבי"ם]. לפי פירוש זה, איוב מכריז בפני שומעיו שדבריו טהורים והוא נקי בעיניהם. צופר תוקף את איוב על כך שהוא מעז להציג את דעותיו, הכופרות בהשגחה, כדבר ברור וטהור, טענה שיכולה להתקבל רק על דעתם של אנשים חלשי שכל [מלבי"ם].