השגחתו של ה' על בני האדם וידיעתו את מעשיהם מוחלטות ונוקבות עד עמקי הנפש. הבנת דרכי המשפט האלוהי מתחילה בהכרה כי ה' בוחן לא רק את המעשים הגלויים לעין, אלא גם את המניעים הנסתרים ואת נבכי המחשבה האנושית.
הפרשנים עומדים על ההבחנה המדויקת בין שני חלקי הפסוק הראשונים: כִּי־הוּא יָדַע מְתֵי־שָׁוְא לעומת וַיַּרְא־אָוֶן. הידיעה מתייחסת לתכונות הנפש הפנימיות והנסתרות, ולכן ה' "יודע" את נטייתו של האדם לשקר ולשווא. לעומת זאת, הראייה מתייחסת למעשה הפשע הגלוי והמוחשי, ולכן ה' "רואה" את האוון, שהוא החטא בפועל [מלבי"ם]. ראייה אלוהית זו אינה מוגבלת בזמן, וה' רואה את החטאים העתידיים באופן ממשי בהווה, עוד בטרם נעשו, ולא רק משער אותם מתוך תכונותיו של האדם [אלשיך].
עיקר הדיון הפרשני סובב סביב סיומו של הפסוק: וְלֹא יִתְבּוֹנָן. מילים אלו זכו לשלוש גישות מרכזיות המשלימות ומנגידות זו את זו:
הגישה הראשונה מפרשת מילים אלו כביטוי לשלמות הידיעה האלוהית. בניגוד לאדם הזקוק לחקירה, להיקש הגיוני ולהשתהות כדי להבין דבר לאשורו, ה' רואה את החטא ומיד מבין את כל פרטיו בסקירה אחת, מבלי שיצטרך להתעכב, להתבונן או לחקור אותו כלל [אבן עזרא, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ, אלשיך].
הגישה השנייה רואה במילים אלו ביטוי של רחמים וארך אפיים. ה' אכן רואה את החטא, אך בוחר להעלים עין ולהתנהג כמי שאינו מתבונן במעשים הרעים. זאת מתוך חמלה על ברואיו וכדי להעניק להם זמן, תוך שהוא מעביר על פשעיהם הראשונים [רש"י, רמב"ן, אלשיך]. מנגד, יש המפרשים זאת כהנהגה אלוהית של הסתר פנים, שבה ה' יודע את מעשי הרשעים אך מניח אותם למקרה ואינו משגיח עליהם באופן פעיל [תקות אנוש].
גישה שלישית וייחודית קוראת את הפסוק כולו כחלוקה לקטגוריות שונות של חוטאים, ומסבירה כי ה' שופט כל אדם במדויק לפי רמת כוונתו והבנתו. לפי פירוש זה, ה' מבחין בין מְתֵי־שָׁוְא – אנשים שחוטאים במזיד מתוך תאוות ליבם; לבין וַיַּרְא־אָוֶן – אנשים שחוטאים מתוך טעות עיונית ומחשבתית, הסבורים בטעות שאין במעשיהם פשע למרות שהייתה להם היכולת להבין זאת; ולבסוף וְלֹא יִתְבּוֹנָן – אנשים שחוטאים מתוך בורות מוחלטת, חוסר דעת והיעדר כל השתדלות להתבונן בדרכי ה' [מצודת דוד, רלב"ג].