דברי התוכחה המופנים כלפי איוב מציגים משאלה להתערבות אלוהית ישירה שתעמיד אותו על טעותו ותנפץ את ביטחונו העצמי. המילה וְאוּלָם מפורשת במשמעות של "אבל באמת" [מצודת דוד], או כקריאה לאיוב לחדול משגיאותיו ומחשבותיו המוטעות [ביאור שטיינזלץ]. המילה דַּבֵּר משמשת כאן כשם הפועל, במשמעות של היכולת לדבר [מלבי"ם].
הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהביטוי מִי־יִתֵּן מבטא תקווה עזה שה׳ בכבודו ובעצמו יתגלה, ידבר עם איוב ויתווכח עמו [רמב"ן, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מטרת הדיבור האלוהי היא להוכיח לאיוב שהוא חסר חכמה וידיעה, ולחשוף בפניו תעלומות נשגבות שאין לו כל השגה בהן [תקות אנוש].
עם זאת, משאלה זו מציגה תרחיש רחוק מהמציאות בשתי רמות שונות. ראשית, הדיבור האלוהי מתואר כאן במונחים אנושיים של פה ושפתיים, אף על פי שדרכו של ה׳ אינה לדבר בכלים גשמיים, אלא להעביר מסרים דרך מראות או מלאכים. שנית, הבקשה וְיִפְתַּח שְׂפָתָיו עִמָּךְ תמוהה, שכן לא סביר שה׳ ינמיך את עצמו ויחשיב אדם שפל כדי לדבר עמו ישירות, קל וחומר אדם שהטיח דברים כלפי מעלה ואיבד את זכותו להתגלות שכזו [מלבי"ם, אלשיך].
ברובד עמוק יותר, יש המפרשים את הבקשה וְיִפְתַּח שְׂפָתָיו כרמז לדין וחשבון בעולם האמת. לפי גישה זו, גם אם איוב בטוח בצדקתו הגמורה ואינו מוצא בעצמו חטא שיצדיק את ייסוריו הקשים, ייתכן שעונשו נובע מביטול תורה. המשאלה היא שה׳ יפתח את שפתיו ויתבע מאיוב דין וחשבון מחמיר על עמלו בתורה, תביעה שבה איוב צפוי ליפול ולהיכשל [אלשיך].