סופם של עושי הרעה עומד בניגוד מוחלט להבטחות הנחמה של הצדיקים, והוא מתאפיין בקריסה פסיכולוגית ופיזית כאחד. בעוד הצדיק זוכה לתקווה והגנה, הרשע חווה אכזבה מתמדת, חוסר אונים מוחלט ואובדן דרך.
הפרשנים מסבירים כי המילה תִּכְלֶינָה מתארת מצב של "כיליון עיניים", כלומר ציפייה ממושכת לדבר מה או השתוקקות עזה שאינן באות על סיפוקן. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמושג זה מתייחס לאכזבתם של הרְשָׁעִים. עם זאת, קיימות גישות שונות בשאלה למה בדיוק הם מצפים לשווא. יש הסבורים כי הכתוב מכוון לשונאיו של איוב, אשר שמחו לאידו; עיניהם תכלינה כאשר יצפו למפלתו ולא יזכו לראותה, או כאשר יחזו בהצלחתו המחודשת ובכבוד שיחלקו לו הבריות [רש"י, תקות אנוש, אלשיך]. גישה אחרת גורסת כי מדובר באנשים שלא חזרו בתשובה, המצפים לשווא כי הטובה וההצלחה שחוו בעבר ישובו אליהם [רמב"ן]. מנגד, יש המפרשים זאת על טבעם של הרשעים שאינם יודעים שובע, ותאוותם החומרית לעולם אינה באה על סיפוקה [מלבי"ם], או שהם חיים בחרדה מתמדת מפני הרעה שתבוא עליהם, חרף הצלחתם החיצונית [רלב"ג].
כאשר יגיע יום הפקודה, יגלו הרשעים כי וּמָנוֹס אָבַד מִנְהֶם. המילה מִנְהֶם פירושה מהם, והמילה מָנוֹס מציינת מקום מחסה, משען ומבטח [רש"י, מצודת ציון, רלב"ג, שטיינזלץ]. בשעת צרתם, לא יהיה להם על מי להישען ולא יהיה להם לאן לברוח כדי להינצל מאובדן וממוות [מצודת דוד, תקות אנוש, מלבי"ם].
סופם המר מודגש בסיום, כאשר מתברר שכל ציפיותיהם יובילו אל מַפַּח־נָפֶשׁ. משמעות הביטוי היא דאגה, צער עמוק ואכזבה [רש"י, מצודת ציון, רלב"ג]. מעבר לכך, יש בביטוי גם תיאור פיזי של יציאת הנשמה, כאילו הנפש נופחת את רוחה ועוזבת את הגוף אל עבר האבדון, בניגוד לתקוות הצדיקים לחיי נצח [מצודת ציון, מלבי"ם]. בשל ודאותו של עונשם, נראה הדבר כאילו הם עצמם מקווים לאותו דאבון נפש [מצודת דוד]. מנגד, מוצגת פרשנות ייחודית ולפיה כאשר הרשעים יראו את השכר העצום שיקבל איוב לאחר ייסוריו, הם יתאוו ויקוו לחוות בעצמם ייסורים ומַפַּח־נָפֶשׁ כפי שחווה הוא, מתוך תקווה שייסורים אלו יזכו גם אותם במדרגה רוחנית גבוהה ויביאו אותם לידי תשובה [אלשיך].