המילים וַיַּעַן אִיּוֹב וַיֹּאמַר פותחות את המענה השביעי בספר, שבו משיב איוב לטענותיו של צופר ולגישתם הכללית של רעיו. תגובתו של איוב נאמרת בנימה של לעג ועוקצנות [ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם], והיא מהווה נקודת תפנית משמעותית בוויכוח.
הפרשנים מסכימים כי איוב ממשיך להצדיק את עצמו בתוקף [רמב"ן]. הוא לועג לטענת רעיו לפיה האדם אינו מסוגל להכיר את עצמו באמת, ולכן ייתכן שהוא למעשה רשע בסתר הראוי לעונש. לטענתו של איוב, הידיעה האנושית, המבוססת על ניסיון וחושים, היא ברורה, אמיתית ומשותפת לכל בני האדם לאורך הדורות, ולכן הוא יודע בוודאות את צדקתו. במקביל, הוא תוקף את רעיו ומאשים אותם בצביעות; לטענתו, הם משמיעים טענות שאינם מאמינים בהן באמת, רק כדי לנצח בוויכוח ולהצדיק את ה' [מלבי"ם].
מוקד מרכזי בתשובתו של איוב הוא שאלת ההשגחה והבחירה החופשית. בניגוד לרעיו הסבורים כי האדם נידון במדויק לפי מעשיו, איוב טוען כי מעשי האדם מוכתבים ומוכרחים מראש על ידי ה', בדומה לתופעות טבע או לגורלם של עמים שלמים. מתוך תפיסה דטרמיניסטית זו, הוא זועק על חוסר הצדק: אם מעשיו כפויים עליו, מדוע הוא נענש ואינו זוכה לשכר על צדקתו? בנוסף, הוא דוחה לחלוטין את רעיון הגמול והנחמה בעולם הבא שעליו נשענו רעיו [מלבי"ם, תקות אנוש].
בשלב זה, איוב מעביר את חזית הוויכוח משאלת "צדיק ורע לו" לשאלת "רשע וטוב לו" [רמב"ן, מלבי"ם]. הוא מקשה על רעיו כיצד ייתכן שפושעים ושודדים גלויים, שמעשיהם הרעים ידועים לכל, חיים בשלווה ובביטחון מבלי להיענש.
עם זאת, למרות המחלוקת העמוקה על אופן ההשגחה והצדק האלוהי, ישנה נקודת הסכמה בולטת בין הניצים: איוב מסכים עם רעיו לחלוטין בכל הנוגע לגדולתו ולכוחו של ה', ואף מפליג בתיאור עוצמתו וגבורתו יותר מהם [תקות אנוש]. המחלוקת אינה על עצם כוחו של ה', אלא על האופן שבו הוא בוחר לדקדק עם בני האדם השפלים.