הבריאה כולה, החל מיסודות החומר ועד לבעלי החיים הנמוכים ביותר, מהווה עדות חיה ומוחשית לנפלאותיו של ה' ולחכמתו הנסתרת.
המילה שִׂיחַ משמעותה דיבור או שיחה [רלב"ג, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. הפנייה אל הארץ – אוֹ שִׂיחַ לָאָרֶץ וְתֹרֶךָּ – מתפרשת בכמה אופנים. יש הרואים בכך התבוננות בטבעם של ארבעת היסודות ושל כל הנבראים הארציים המורכבים מהם, שדרכם ניתן להבין את דרכיו הנעלמות של ה' [מצודת דוד]. פירוש אחר רואה בכך משאלה: לו רק הייתה הארץ יכולה לדבר, היא הייתה מלמדת על הנס העצום של קיומה. שהרי על פי חוקי הטבע העפר כבד ונוטה לשקוע במים, ובכל זאת הארץ מונחת על פני המים, מה שמוכיח כי ה' מקיים אותה בדרך נס בניגוד לטבע [אלשיך]. לעומת זאת, יש המפרשים שהפנייה לארץ מכוונת אל היצורים הנמוכים הרוחשים עליה, כמו הרמשים והזוחלים, הנחותים אף מן העופות [מלבי"ם].
המשך הפסוק, וִיסַפְּרוּ לְךָ דְּגֵי הַיָּם, יורד עוד שלב במדרג הבריאה. הדגים נחשבים ליצורים הנמוכים ביותר ביצירה [מלבי"ם], אך עצם קיומם מהווה פלא. גופם הגשמי מכיל בתוכו נפש, והם חיים בתוך המים מבלי להיחנק, בניגוד לשאר הבריות. נס זה כה מובהק, עד שקיומם של הדגים כמוהו כסיפור ועדות חיה על כבודו של ה' [אלשיך].