איוב, פרק י״ב, פסוק י״ח

השגחתו העליונה של ה׳ מתבטאת בשליטתו המוחלטת על מנהיגי בשר ודם, ביכולתו להעניק להם כוח שלטוני או לשלול אותו מהם כהרף עין.

החלק הראשון של הפסוק, מוּסַר מְלָכִים פִּתֵּחַ, עוסק בהתערבות האלוהית כנגד עריצות. המילה מוּסַר מתפרשת כקשרי רצועות, שלשלאות או עול כבד [אבן עזרא, מצודות]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שה׳ פִּתֵּחַ, כלומר מתיר ושובר, את עול הסבל שהמלכים שמים על העם, ובכך הוא נוטל את כוחם השלטוני ומעביר אותם ממלכותם [רש"י, מצודת דוד, רמב"ן, שטיינזלץ]. לעומת זאת, יש המפרשים כי הכוונה אינה לשבירת העול הכללי, אלא לכך שה׳ משחרר ומתיר את האסירים שהמלכים כלאו בבית הסהר [רלב"ג, תקות אנוש]. גישה היסטורית ייחודית מקשרת את הפסוק ליציאת מצרים, ומסבירה כי ה׳ שבר את הגזירות והכישופים של מלכי מצרים שנועדו להשאיר את העבדים כבולים אליהם לנצח [אלשיך].

בחלקו השני של הפסוק, וַיֶּאְסֹר אֵזוֹר בְּמׇתְנֵיהֶם, המילה אֵזוֹר משמעה חגורה, אך הפרשנים נחלקו מהותית לגבי משמעות הפעולה.

תפיסה אחת גורסת כי הפסוק מציג את שני צדי המטבע של הכוח האלוהי: כשם שה׳ מסיר מלכים, כך הוא גם נותן להם תוקף. חגירת האזור מסמלת גבורה, זירוז וחיזוק. כאשר ה׳ חפץ בכך, הוא קושר חגורה במותני המלכים, מאמץ את כוחם ומעניק להם את המלוכה [רש"י, מצודות, שטיינזלץ]. מהלך זה מדגיש את קיומו של כוח עליון המכריח את המלכים למשול ביד חזקה בהתאם לרצונו, לעיתים אף בניגוד לבחירת העם ויועציו [מלבי"ם].

מנגד, פרשנים אחרים טוענים כי הפסוק כולו עוסק במפלתם והשפלתם של המלכים, ולא בהעצמתם. לפי קו חשיבה זה, ה׳ אמנם מסיר את ממשלת המלכים, אך האזור שהוא חוגר להם הוא חגורה של משרתים, ובכך הוא הופך אותם לשמשים של המלכים החדשים שקמו תחתיהם [רמב"ן]. יש מי שלוקח את רעיון ההשפלה צעד קדימה, וטוען כי האזור אינו חגורת זהב או משי של שרים, אלא בגד פשתן פשוט וזול. ה׳ מוריד את המלכים מגדולתם ודן אותם לעוני ולגלות, כשהם חגורים בחגורות של דלות [תקות אנוש].

בנוסף, הגישה הקושרת את הפסוק לשעבוד מצרים מציעה כי האזור שנחגר במותניים הוא למעשה רמז לברית המילה שערכו ישראל במצרים, אשר הפכה אותם לעבדים החתומים בחותמו של ה׳ בלבד, ובכך השתחררו סופית מעול המלכים [אלשיך].