איוב משיב לטענות רעיו ומבהיר כי דבריהם אינם מחדשים דבר, וכי הוא אינו נופל מהם בהבנתו.
הוא פותח בהכרזה גַּם־לִי לֵבָב כְּמוֹכֶם, כלומר, גם לי יש לב מבין ותבונה בדיוק כפי שיש לכם [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם]. יש המדייקים במילה לֵבָב ורואים בה רמז לכך שכשם שלהם יש יצר טוב ויצר הרע, כך גם לו, ובכל זאת הוא שומר על כשרותו [אלשיך]. מבחינת קריאת הטקסט, האות כ"ף במילה כְּמוֹכֶם נהגית עם טעם ההטעמה געיא [מנחת שי].
בהמשך הוא קובע לֹא־נֹפֵל אָנֹכִי מִכֶּם. משמעות הביטוי לֹא־נֹפֵל היא שאינני פחות, גרוע או נחות מכם [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. איוב מצהיר שאינו נופל ממעלת החכמה של רעיו [רמב"ן, מצודת דוד], והוא מסרב לתת לערכו העצמי לרדת, כפי שקורה לעיתים לאדם העומד מול מי שמחזיקים מעצמם חכמים [מלבי"ם]. יתרה מכך, למרות שהוא ניצב לבדו מול שלושת רעיו המתווכחים עמו, הוא אינו נסוג מעמדתו ומצדקתו בשל קנטוריהם [אלשיך].
את הפסוק הוא חותם בשאלה הרטורית וְאֶת־מִי־אֵין כְּמוֹ־אֵלֶּה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאיוב מבטל את דברי רעיו בטענה שאין בהם כל חידוש או חכמה מיוחדת, וכי כל אדם יודע את הדברים הללו. התוכן המוכר לכל, לפי גישה זו, הוא ההבנה שה' שליט בעולמו ולעיתים מאריך את שלוותם של הרשעים [רש"י], וכן שה' נשגב ודרכיו נעלמות מהבנת בני האדם [רמב"ן]. יש מי שמחריף את הביקורת ומסביר שאיוב טוען כי אפילו הסכל שבסכלים יכול היה לומר דברי שטות כפי שאמרו רעיו [מלבי"ם]. מנגד, יש המפרשים שחלק זה של הפסוק מבטא את כאבו של איוב על כך שהפך ללעג ולשחוק אפילו בעיני האנשים הריקים והפחותים ביותר, אלו שאין להם חכמה וכישרון [אלשיך].