אובדן הדרך והבלבול האנושי אינם נובעים רק מחיסרון בידע, אלא מכוח עליון המשבש את שיקול הדעת ומכוון את המציאות. המילה ימששו מתארת פעולה של אדם המחפש את דרכו בידיו אנה ואנה כדי להישמר ממכשולים, בדומה לעיוור [מצודת ציון]. ההליכה במצב של חשך ולא אור משמשת כאן מטפורה לאנשים השוגים ובוחרים לפעול מתוך עצת תוהו ריקה, במקום ללכת לאור העצה הנכונה והראויה [מצודת דוד, מלבי"ם].
חוסר היכולת של בני האדם למצוא את הדרך הנכונה מלמד כי הם אינם חופשיים לחלוטין לקבוע את גורלם. אפילו בתוך התארגנויות גדולות של חכמים ונבונים, שבהן אמורה להימצא עצה טובה, ה' הוא זה שמניע את המהלכים, מפר את מחשבותיהם ומכוון את הדברים בהתאם לתוכניתו הקדומה [מלבי"ם]. הבלבול מגיע לשיאו במילים ויתעם כשכור, המציינות כיצד ה' מתעה אותם וגורם להם לאבד את צלילות דעתם [מצודת דוד]. מצב זה נמשל לשיכור, שגם אם הוא מתהלך באור מלא, רגליו כושלות והוא אינו מסוגל ללכת בבטחה או למצוא לעצמו מקום מנוחה [מלבי"ם].
מנגד, קיימת גישה המדגישה את הבחירה החופשית ואת אחריות האדם למצבו. לפי תפיסה זו, ההליכה בחושך אינה גזירה שרירותית אלא תוצאה של בחירה מודעת ברע. אותם תועים ראו את הסכנה והרעה מול עיניהם, אך בכל זאת בחרו שלא ללכת באור ולא לירא את ה'. רק לאחר שדבקו ברע מתוך בחירה, ה' התעה אותם. הדימוי לשיכור ממחיש זאת היטב: כשם שהשיכור אשם במצבו משום שבחר לשתות ולהשתכר מלכתחילה, כך גם אותם אנשים נושאים באחריות המלאה לבלבול שאליו נקלעו, משום שבתחילה בחרו מרצונם בחושך [אלשיך].