איוב מבסס את סמכותו ומבהיר לרעיו כי אין להם כל יתרון עליו בהכרת דרכי ה' בעולם. הוא מצהיר כי כל מה שהם מנסים ללמד אותו על גדולת ה' וכוחו הבלתי מוגבל, כבר ידוע ומובן לו היטב.
הפרשנים נחלקו למה בדיוק מתכוון איוב במילים הֶן כֹּל. הגישה המרכזית היא שהכוונה לכל אותם דברים שרעיו אמרו לו אודות ההשגחה וגבורת ה' [רמב"ן, ביאור שטיינזלץ], אך יש הסבורים כי הוא מתייחס לדברים שהוא עצמו הרגע תיאר [מצודת דוד], או שמדובר בהצהרה כללית שמשמעותה כי הוא פשוט יודע את הכל [חומת אנך].
כדי להוכיח את אמיתות השגתו, איוב נשען על שלושה אפיקי קליטה: ראייה, שמיעה והבנה שכלית. באומרו רָאֲתָה עֵינִי הוא מעיד שחזה בפעולות ה' באופן ישיר ומוחשי, שכן מעשיו מפורסמים וגלויים לכל [תקות אנוש], ויש המפרשים שמדובר בראייה פנימית של עין השכל [חומת אנך]. אל הראייה מצטרפת השמיעה, שָׁמְעָה אָזְנִי, אשר מאמתת את מה שראה. כאשר הוא שומע מאחרים עדות על אותם אירועים, הדבר מוכיח שחוש הראייה שלו לא הטעה אותו וכי אין מדובר באשליה [מלבי"ם, תקות אנוש]. השמיעה מתייחסת גם לקבלת מסורת וידע מהדורות הקודמים [רמב"ן]. לבסוף, המילים וַתָּבֶן לָהּ מציינות את העיבוד השכלי. איוב לא רק קלט נתונים בחושיו, אלא הבין לאשורו כי כל מאורע נעשה בדבר ה' [מצודת דוד], ולכן מדובר בהשגה שכלית אמיתית וברורה [מלבי"ם].
ברובד נוסף, הפסוק משמש כתגובה ישירה ושיטתית לדרכי הטיעון השונות של שלושת רעיו. אליפז ביסס את טענותיו על מראה עיניים, בלדד נשען על שמועה ומסורת, וצופר הסתמך על סברה והיגיון. איוב עונה לכל אחד מהם באותו המטבע: רָאֲתָה עֵינִי כנגד הראייה של אליפז, שָׁמְעָה אָזְנִי כנגד השמועה של בלדד, וַתָּבֶן לָהּ כנגד ההבנה השכלית של צופר. בכך הוא מבהיר להם שאין להם כל סיבה להתחכם עליו, שכן הוא אוחז בכל כלי ההשגה שלהם גם יחד [אלשיך].