העמידה מול נוכחות ה' מעוררת באדם אימה כה עמוקה, עד שהיא עשויה להוביל אותו לדבר דברי חנופה ושקר רק מתוך החרדה העצומה, ולא מתוך אמונה פנימית כנה.
הפרשנים נחלקו בהבנת המילה שְׂאֵתוֹ, והציגו שתי גישות מרכזיות. הגישה הראשונה מפרשת מילה זו מלשון התנשאות, רוממות וגובה [רש"י, רלב"ג, רמב"ן, אבן עזרא]. לפי תפיסה זו, עצם גדולתו של ה' מטילה אימה על בני האדם, שכן היא ממחישה להם את שפלות ערכם מולו, עד שהם חשים כעפר ואפר [מלבי"ם]. הגישה השנייה מסבירה את המילה מלשון אש בוערת ולהבה מכלה [רש"י, אבן עזרא, מצודת דוד, מצודת ציון]. בין כך ובין כך, תוצאת המפגש עם כוח זה היא שנוכחות ה' תְּבַעֵת אֶתְכֶם, כלומר תטיל עליכם בעתה, חרדה ורעדה [מצודת ציון, שטיינזלץ, מלבי"ם].
החלק השני של המשפט, וּפַחְדּוֹ יִפֹּל עֲלֵיכֶם, ממשיך ומשלים את הראשון. בעוד שהחלק הראשון עוסק ביראת הרוממות מעצם נוכחות ה', כאן מדובר על יראת העונש והפחד מפני הרעה העלולה לבוא [מלבי"ם]. פחד זה נובע מההבנה כי האדם, הקרוץ מחומר, אינו יכול להצטדק ולעמוד בדין מול בוראו [מצודת דוד]. יתרה מכך, אימת הדין ורוממותו של ה' אינן מיועדות רק לעולם הבא לאחר המוות, אלא ראוי שיפילו את פחדן על האדם כבר עתה בעולם הזה, כדי להרתיעו מחטא ומדיבור שקר [אלשיך].