בשלב זה איוב פונה ישירות אל ה׳, ומכין את הקרקע לעימות גלוי ופנים אל פנים. בטרם יחל לשטוח את טענותיו המרכזיות, הוא מציב תנאי מקדים ומבקש מה׳ להימנע מפעולות מסוימות, כדי שיוכל לנהל עמו דיון פתוח והוגן.
בבקשתו אַךְ־שְׁתַּיִם אַל־תַּעַשׂ עִמָּדִי, נחלקו הפרשנים למה בדיוק מכוון איוב. הגישה המרכזית בקרב חלק מהפרשנים היא שאיוב מתייחס לשני דברים ספציפיים שיוזכרו מיד בפסוקים הבאים [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים את שתי הפעולות כסוגים שונים של משפט או ענישה: בקשה שלא לדון אותו במקביל גם בדין של מעלה וגם בדין של מטה [רש"י], או תחינה שלא להעניש אותו בייסורים כפולים, הן בעולם הזה והן בעולם הבא [רמב"ן].
אם ה׳ אכן ייעתר לבקשה זו, מצהיר איוב: אָז מִפָּנֶיךָ לֹא אֶסָּתֵר. משמעותה של הצהרה זו מתבארת בכמה אופנים. רוב הפרשנים מסבירים כי הדבר יאפשר לאיוב לעמוד מול ה׳, למצוא מענה לטענות, להתווכח עמו בגילוי לב ולחשוף את כל אשר על לבו ללא מורא [מלבי"ם, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. גישה אחרת רואה בכך הבטחה לעתיד לבוא, שלאחר מותו יוכל איוב להקביל את פני ה׳ ולהתווכח עמו [רמב"ן].
נוסף על כך, איוב מביע את כמיהתו להשגחה ולהקשבה. מילוי בקשתו יוכיח לו כי הוא אינו נסתר מהשגחתו של ה׳ [תקות אנוש]. איוב חושש שמא יהיה לבוז ושה׳ יסתיר את פניו ממנו, ולכן הוא מבקש את התנאים הללו כדי להבטיח שה׳ אכן יטה אוזן ויקשיב לדבריו [אלשיך]. לבסוף, יש המסבירים כי אי ההסתרה מבטאת את נכונותו של איוב להודות על האמת: אם ה׳ ישפוט אותו רק בדין של מעלה, איוב לא יסתתר אלא יודה בגלוי על חטאיו [רש"י].