איוב מביע זעקה של כאב ותמיהה מול יחסו הנוקשה של ה', ואינו מבין אילו חטאים יכולים להצדיק איבה כה עמוקה כלפיו [ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים מציעים מספר כיוונים להבנת משמעות זעקתו לָמָּה פָנֶיךָ תַסְתִּיר. גישה אחת מסבירה כי איוב מתלונן על כך שה' מעלים את עינו מדרכיו הישרות וממעשיו הטובים, ובכך נדמה כאילו הוא מבטל את השגחתו ממנו [רש"י, רמב"ן]. גישה שניה רואה בכך משל לאדם המעניש את זולתו ומפנה את מבטו הצידה, כדי שרחמיו לא יתעוררו למראה סבלו של המוכה [מצודת דוד]. גישה שלישית מתמקדת בנתק התקשורתי: ה' מסתיר את פניו מצעקתו ומתפילתו של איוב [רמב"ן], ומסרב להתייצב מולו כדי להתווכח ולהודיע לו במה בכלל חטא [מלבי"ם].
למרות השתיקה והסתרת הפנים, ה' מתייחס לאיוב כאל מורד, ומשתדל להביא עליו רעות ולהכותו בייסורים אכזריים כמו מכה של שונא, ועל כך איוב שואל וְתַחְשְׁבֵנִי לְאוֹיֵב לָךְ [רמב"ן, מצודת דוד, מלבי"ם]. איוב עומד המום מול יחס זה, שכן הוא אינו מסוגל להבין האם ה' באמת חושב אותו לאויב שמתכוון למרוד בו ולהכעיסו. מתוך כאבו הוא אינו בא להתריס אלא דורש לדעת את סיבת הדין הקשה, האם הוא נענש על ריבוי של חטאים קלים, על פשע חמור אחד, או שמא ה' מדקדק עמו באופן קיצוני דווקא משום שהוא אדם צדיק [אלשיך].