איוב מבטא תחושה קשה של כליאה, מעקב קפדני וייסורים, כשהוא מתאר את יחסו של ה' אליו כאל אסיר הנתון תחת שמירה חמורה שאינה מאפשרת לו לנוע בחופשיות.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה בסד מתארת כלי מאסר עשוי עץ, מעין כבלים שבהם נועלים את רגלי האסיר כדי למנוע את תנועתו. לעומת זאת, ישנה גישה המפרשת את המילה מלשון "סיד". לפי פירוש זה, ה' מניח את רגליו של איוב בתוך חומר רטוב כדוגמת סיד, כדי שכל פסיעה ופסיעה שלו תוטבע, תיראה ותיזכר [רמב"ן, אבן עזרא].
בהמשך לכליאתו, איוב מלין על כך שה' ממשיך לשמור את ארחותי, כלומר את דרכיו וצעדיו. מתואר כאן מצב פרדוקסלי ומכאיב: הרי רגליו של איוב כבר סגורות בסד ואין לו כל אפשרות לברוח, ולכן השמירה הכפולה נראית כתוספת של צער והתעלמות מחוסר האונים שלו [מצודת דוד]. יתרה מכך, ה' שופט אותו ומעניש אותו כאילו הוא הולך ופועל מתוך בחירה חופשית, אף על פי שמעשיו כפויים ומוגבלים [מלבי"ם]. ברובד אלגורי, יש הרואים בגוף החומרי המיוסר כלא לנפש, כאשר השבר הגופני כה גדול עד שה' נאלץ לשמור באורח פלא שהנפש לא תברח החוצה דרך "אורחות" הגוף, שהם נקביו השונים [אלשיך].
חציו השני של הפסוק מעמיק את תיאור הסבל, כאשר המילים שרשי רגלי מובנות כעצמות הרגליים, והפועל תתחקה מפורש מלשון חקיקה. חורי עץ הסד נחקקו ונחתכו בצמצום רב, בדיוק לפי מידת עצמות רגליו של איוב, מה שיוצר לחץ פיזי הדוק על הבשר ומוסיף מכאוב על מכאובו [מצודת דוד, מצודת ציון, רלב"ג].
מנגד, פרשנים אחרים מבינים את המילה תתחקה במשמעות של מעקב, חקירה או הצבת גבול. ה' עוקב ומתחקה בעצמו אחר כל פסיעה של איוב [רש"י], בוחן את השורש והמקור שממנו נובעת תנועתו [מלבי"ם], או מציב חוק וגבול נוקשה לרגליו, תוך יחס מחמיר לכל צעדיו כאילו היו מועדים מראש לדרך רעה [רמב"ן, אבן עזרא, שטיינזלץ].