איוב משתמש בדימויים עזים של שבריריות וחוסר אונים כדי לתהות על ההיגיון שביחסו הנוקשה של ה' כלפיו. הוא מדמה את עצמו ליסודות הקטנים והשחוקים ביותר בטבע, ושואל מדוע שהבורא ישקיע מאמץ ברדיפתם. פנייה זו נובעת מתחושתו של איוב כי ה' מתייחס אליו כאל אויב של ממש, בעוד שהוא עצמו אינו מחפש מריבה אלא מבקש שיח ענייני שיעמיד אותו על האמת [אלשיך].
במוקד הדימויים עומד העלה, שהוא עלה של אילן [מצודת ציון], והוא מתואר כנדף, כלומר כתוש ושחוק [מצודת ציון], או ככזה שכבר נשר מן העץ [ביאור שטיינזלץ]. מולו ניצב הקש, שהוא תבן דק [מצודת ציון]. לגבי המילה תערוץ, קיימת מחלוקת בין המפרשים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמשמעות היא שבירה, כלומר האם תשבור את העלה [רלב"ג, מלבי"ם, מצודת ציון], וכך גם מתרגם התרגום הארמי [רמב"ן]. מנגד, יש המפרשים את המילה מלשון הפחדה [רש"י], או במשמעות של התגברות על החלש, כאשר הפירוש של הפחדה נחשב למדויק יותר [אבן עזרא].
מתוך הבנת המילים, עולה טענתו של איוב: האם זה ראוי לכבודו של ה' לשבור עלה נידף שכבר נשר, או לרדוף אחרי קש שכבר התייבש, הרי האדם חלש וחסר חשיבות ממש כמותם [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
רובד עמוק וציורי יותר קושר את הדימויים הללו להמשך דבריו של איוב, המתלונן על כך שה' כותב עליו "מרורות" ומזכיר לו את עוונות נעוריו. בימי קדם היו משתמשים בעלים שלמים כדי לכתוב עליהם דברים טובים. איוב טוען כי מכיוון שהוא נחשב כעלה נדף שאינו ראוי לכתיבה טובה, ה' "כותב" עליו מרורות – אלו הם הייסורים והמכות שנחרתים בבשרו ממש כמו כתיבה על ספר. באשר לדימוי של קש יבש, בדרך כלל החקלאים רודפים ודשים את הקש רק כשהוא רענן ומלא בתבואה, ולא כשהוא כבר יבש. אולם, ה' בוחר לרדוף את איוב גם כשהוא כבר קש יבש, בלה מזקנה ומחולשה, וזאת על ידי כך שהוא מזכיר לו את עוונות נעוריו, תקופה שבה אכן היה מלא בכוח ובעלומים [מלבי"ם].