בפסוק זה מוכיח איוב את רעיו על צביעותם, ומאתגר את המוסריות שבטענותיהם כלפיו. הוא מציג בפניהם שאלה רטורית נוקבת: האם ראוי להשתמש בשקרים ובהאשמות שווא רק כדי להגן על צדקתו של ה'.
הפרשנים מסבירים כי אות הלמ"ד במילים הֲלָאֵל וכן וְלוֹ משמעותה "בעבורו" או "למענו" (רש"י, מלבי"ם ותקות אנוש). כמו כן, המילה וְלוֹ נכתבת באות וי"ו, כלומר "בשבילו", כדי להוציא מדעת הטועים שמא נכתבה באות אל"ף במשמעות של שלילה (מנחת שי).
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאיוב מאשים את רעיו בכך שהם מדברים עַוְלָה וכן רְמִיָּה מתוך משוא פנים כלפי ה'. הם יודעים שאיוב חף מפשע, אך בוחרים להאשים אותו בעוונות כבדים כדי להצדיק את ייסוריו ולכבד את הבורא. איוב טוען כלפיהם כי הם מדברים מתוך מסורת עיוורת, ושואל האם מישהו התיר להם לשקר למען ה', שהרי ה' אינו חפץ בהגנה שקרית כזו, והם עתידים להיענש על כך (מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ וחומת אנך).
יש המקשרים את המילים בפסוק לטענותיהם הספציפיות של הרעים. לפי גישה זו, המילה עַוְלָה מכוונת לשיטותיהם של אליפז ובלדד, שייחסו לה' ענישה כבדה על חטא קל, או הבאת ייסורים על אדם כדי לתת לו שכר בעתיד גם ללא רצונו. המילה רְמִיָּה מכוונת לשיטתו של צופר, שטען כי ה' מעניש את איוב על רשע פנימי ונסתר או על חטאים שייאלץ לעשות בעתיד (מלבי"ם).
מנגד, מוצג פירוש המצביע על פרדוקס תיאולוגי בדברי הרעים. ה' הרי העיד בעצמו בפני השטן שאיוב הוא איש תם וישר. הרעים נרתעים מליחס לה' עַוְלָה כלומר, להודות שה' הכה אדם צדיק על לא עוול בכפו. לכן, הם בוחרים לטעון שאיוב רשע. אולם, בכך שהם עושים זאת, הם מייחסים לה' רְמִיָּה, שכן משתמע מדבריהם שה' שיקר לשטן כשהעיד על צדקת איוב, רק כדי להתגרות בו. כך, בניסיונם להימנע מהאשמת ה' בעוולה אחת, הם נופלים ומאשימים אותו ברמיה (אלשיך).