איוב, פרק י״ג, פסוק כ״ו

איוב מביע את תחושת המצוקה העמוקה שלו לנוכח המשפט המחמיר של ה', וחש כי עברו נבחן בקפדנות יתרה תוך חיפוש אחר פגמים.

בפירוש המילה מְרֹרוֹת נחלקו הפרשנים לשתי גישות עיקריות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים [רש"י, אבן עזרא, רמב"ן, מצודת דוד, מצודת ציון] היא שהמילה נגזרת מלשון מרי, סרבנות ומרד. לפי גישה זו, איוב טוען כי ה' כותב בספרו ומתעד את כל הפעמים שבהן המרה את פיו כדי שלא יישכחו, ואילו מנגד אינו מזכיר כלל את המעשים הטובים שעשה [רש"י]. לעומתם, יש המפרשים את המילה מלשון מרירות [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ], כלומר שה' גוזר על איוב גזירות קשות ומרות מאוד.

בהמשך הפסוק, המילה וְתוֹרִישֵׁנִי מתפרשת מלשון ירושה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. איוב קובל על כך שה' מוריש לו וגובה ממנו את עונשם של עֲוֹנוֹת נְעוּרָי. עוונות אלו מוסברים כחטאים שנעשו בגיל צעיר, עוד בטרם השלים האדם את התפתחותו השכלית [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], או לחלופין כחטאים ישנים שאיוב כבר תיקן וכיפר עליהם [ביאור שטיינזלץ]. איוב מצר על כך שה' מעניש אותו על חטאי נעורים אלו, אף על פי שלטענתו מעולם לא חטא או פשע באמת [רמב"ן], ושה' מדקדק עמו ומעניש אותו במידת הדין הנוקשה, כפי שאדם בוחן בקפידה את חברו [מצודת דוד].

זווית שונה מציג [אלשיך], המפרש את הפסוק במישור הרוחני של הנפש. לדבריו, איוב אינו חושש מן הגזירות המרות כשלעצמן, אלא מקבל על עצמו את הדין ושותק, משום שהוא מבין כי עֲוֹנוֹת נְעוּרָי מתייחסים לחטאים שחטאה נפשו בעבר, בעודה שוכנת ב"גוף הראשון" של קיומה.