כוחו המוחלט של ה׳ על איתני הטבע מתבטא בשליטתו על המים, יסוד שיכול להוות גורם ליובש קיצוני או להרס קטסטרופלי, הכול בהתאם לרצון הבורא. לאחר שהומחשה שליטת ה׳ באדם, המבט מתרחב אל כוחו הבלתי מעורער על סדרי העולם.
כאשר ה׳ יַעְצֹר את המים, הוא מונע את נביעת המעיינות ועוצר את ירידת הגשמים [מצודת ציון, תקות אנוש]. כתוצאה מכך וְיִבָשׁוּ, הנחלים והיאורים מתייבשים מחמת החום. בעוד שיש מי שמפרש כי היובש מוסב על הזרעים שבתוך האדמה שקמלים בצורת [רמב"ן], יש שחולקים וסבורים כי הכוונה היא להתייבשות מקורות המים עצמם, ואין צורך להוסיף את עניין הזרעים [תקות אנוש].
מנגד, כאשר ה׳ וִישַׁלְּחֵם, הוא משחרר את המים ומרבה אותם ללא מידה [רמב"ן, ביאור שטיינזלץ]. הזרם העז והשיטפון שוטפים את פני האדמה וְיַהַפְכוּ אותה. המים האדירים חופרים בארץ, עוקרים אותה מיסודה, ומחריבים את הבניינים שעליה [מצודת דוד, רמב"ן, תקות אנוש].
מבט מעמיק מראה כי שני ההפכים הללו קשורים זה בזה ומהווים סיבה ותוצאה. עצירת המים והתייבשותם במקום אחד גורמת להפיכתם לאדים שעולים לעננים, ואלו נישאים ומוטלים בעוצמה במקום אחר עד שהם הופכים את הארץ. תהליך זה ממחיש כי לאדם אין כל שליטה על מערכות הטבע, והכול מונהג בהכרח מאת ה׳ [מלבי"ם].
ברובד ההיסטורי והבריאתי, יש הרואים בפסוק רמז לאירועים מכוננים בתולדות העולם. בתחילת הבריאה ה׳ קיווה את המים לשליש מהעולם, כך ששאר העולם התייבש, והמים הנותרים ניצבו אגורים ומוכנים לפקודתו. בהמשך, בדור אנוש החוטא, ה׳ שלח את אותם מים כדי להציף ולהפוך שליש מן העולם. מהלך זה מוכיח כי גזירותיו של ה׳ מוכנות מראש ומתבצעות בכוחו הבלעדי, מבלי שיזדקק להסכמה או להתערבות של כוח אחר [רש"י, אלשיך].