הבריאה כולה, על שלל מרכיביה, משמשת עדות חיה וברורה להשגחה האלוהית ולחכמת הבורא, עד כי ההתעלמות מכך נחשבת לאיוולת.
הפסוק פותח בשאלה הרטורית מִי לֹא־יָדַע בְּכָל־אֵלֶּה. שאלה זו מופנית אל כל אדם המתבונן בטבע, שכן רק אדם חסר דעת לא ישכיל לראות את עומק חכמתו האינסופית של ה' מתוך תופעות אלו [מצודת דוד]. עם זאת, יש המפרשים כי המילים בְּכָל־אֵלֶּה מתייחסות לבעלי החיים ולנבראים השפלים עצמם. הם כביכול "יודעים" במובן זה שכל קיומם מעיד על כך שאין להם בחירה חופשית או יכולת פעולה עצמאית, וכל תנועותיהם מוכתבות לחלוטין על ידי הטבע שה' טבע בהם [מלבי"ם]. למעשה, כלל הנבראים, בין אם הם בעלי חיים ובין אם הם דוממים, מכירים בכך שההנהגה כולה נובעת מרצונו של ה' [תקות אנוש].
בהמשך קובע הפסוק כִּי יַד־ה' עָשְׂתָה זֹּאת. המילה זֹּאת מכוונת למעשה לכל דבר הקיים בעולם [ביאור שטיינזלץ]. עצם הקיום והמשכיות המינים בטבע מוכיחים את ההשגחה הכללית של ה', וידו היא העושה הכול, וזאת אף על פי שלעיתים נדמה לאדם כי ישנו עיוות או חוסר צדק במקרים פרטיים [רמב"ן]. דרכי ההנהגה האלוהית נעלמות מבינתנו; לעיתים הן נראות לנו חסרות סדר, אך באמת הכול נובע מרצונו המוחלט והבלתי נתפס של הבורא [תקות אנוש].
לצד ההסתכלות הרחבה על הבריאה, ישנו רובד אישי ועמוק הנוגע למצבו של איוב. הפלא האלוהי המקיים את העולם, הוא אותו כוח המקיים את האדם בסבלו. על פי גישה זו, המילה זֹּאת מתייחסת גם לפלא הפרטי של הדובר: הראיות מן הטבע מוכיחות כי ידו של ה' היא שמשאירה את נפשו בקרבו בדרך נס ומעכבת את מותו, גם לאחר שגופו נשבר וחיותו בטלה [אלשיך].