כאבו של אדם שירד מגדולתו מתעצם לנוכח הלעג שהוא סופג מסביבתו, במיוחד כאשר עברו מעיד על קרבה מיוחדת לה'. איוב מבטא בפסוק זה את תחושת ההשפלה העמוקה שהוא חווה מול חבריו, תוך עמידה על חפותו.
המילה שְׂחֹק מתפרשת כאן במשמעות של לעג ובוז [רלב"ג]. לגבי הביטוי לְרֵעֵהוּ, קיימות שתי גישות מרכזיות: הגישה הפשוטה והנפוצה מפרשת זאת מלשון חבר ורע, כלומר איוב הפך למושא ללעג בעיני חבריו, המשתמשים בו ככלי לשעשוע הדדי [שטיינזלץ, רמב"ן, אבן עזרא, אלשיך]. לעומת זאת, יש המפרשים את המילה מלשון מחשבה ורעיון, ולפיהם איוב טוען כי טענותיהם של חבריו – כאילו הוא חוטא בסתר מבלי לדעת מכך – הן פשוט מגוחכות ומהוות שחוק ולעג לשכל הישר [מצודת ציון, מלבי"ם].
הפסוק מעמיד ניגוד חריף סביב המילים קֹרֵא לֶאֱלוֹהַּ וַיַּעֲנֵהוּ. חלק מהפרשנים מסבירים כי איוב מבכה את הפער בין עברו להווה: הפלא והכאב הם שדווקא הוא, שבעבר היה שלם, אהוב על ה' ונענה בכל תפילותיו, הפך כעת לבדיחה [אבן עזרא, שטיינזלץ, רמב"ן]. מנגד, פרשנים אחרים טוענים כי המילים מתייחסות לחבריו של איוב או לאנשים מצליחים אחרים; מתוך הצלחתם ותחושתם שה' עונה להם, לבם גבה והם מרשים לעצמם ללעוג לאיוב הסובל [מצודת דוד, רמב"ן, אלשיך]. החברים אף לועגים לו באומרם שוב ושוב שאילו באמת היה קורא לה', הוא היה נענה [תקות אנוש].
בסיום הפסוק מופיע הביטוי צַדִּיק תָּמִים. רוב הפרשנים מסכימים כי איוב מעיד כאן על עצמו: הוא אדם צדיק שומר תום, והחברים טועים לחשוב שהם לועגים לחוטא פושע [מצודת דוד, רמב"ן, תקות אנוש]. עם זאת, יש המפרשים זאת באירוניה, כאילו איוב אומר שהוא הפך ללעג בעיני אלה המחשיבים את עצמם כ"צדיקים תמימים" [שטיינזלץ]. פרשנות ייחודית נוספת טוענת כי הלעג של החברים אינו מופנה רק כלפי איוב, אלא למעשה פוגע בה' עצמו, שהוא ה"צדיק והתמים" האמיתי, שכן הלועג לאדם אומלל מחרף למעשה את בוראו [אלשיך].
למרות ההשפלה, יש בנמצא גם נחמה ותקווה לעתיד. מתוך צערו של איוב על הקנטות חבריו, ה' עתיד לענות לו. התשובה האלוהית תהפוך את הלעג והבוז לשמחה אמיתית ושלמה, השמורה לצדיק התמים [רש"י].