במענהו לאיוב, צופר נחלץ לסייע לחבריו וטוען כי ייסוריו של איוב אינם עוול אלוהי, אלא תוצאה של חטא וקריאה לשוב בתשובה, תוך שהוא מדגיש כי הנהגת ה' עם ברואיו לעיתים נסתרת [רמבן]. על רקע זה, צופר תוקף את התגובות הארוכות של איוב ומעלה תמיהה כפולה לגבי סגנון הדיבור שלו.
בחלקו הראשון של הפסוק, צופר שואל הרוב דברים לא יענה. המילה יענה משמעותה מתן תשובה ומענה [מצודת ציון]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שזוהי שאלה רטורית: האם אתה באמת חושב שרק בגלל שאתה מרבה במילים לא תימצא לטענותיך תשובה [מצודת דוד, רמבן], או שריבוי המלל שלך יחתום את הדיון וימנע מאחרים להשיב? [ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים זאת כקביעה עובדתית, ולפיה אדם שמרבה כל כך לדבר, בסופו של דבר לא יזכה למענה מאחרים בדיוק בגלל עודף דבריו [רש"י]. מנקודת מבט פסיכולוגית, ייתכן שאיוב האריך בדבריו מתוך תכנון מכוון, בתקווה שחבריו לא יצליחו להכיל ולהשיב על כמות כה גדולה של טענות, וכך יינצל מהבושה שבהודאה בטעותו [אלשיך].
בחלקו השני של הפסוק, צופר ממשיך ושואל ואם איש שפתים יצדק. הביטוי איש שפתים מתאר אדם רטוריקן, היודע להמליץ את אמריו במיטב הדיבור [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. צופר מקשה: האם עצם הכישרון להתנסח ברהיטות הופך את האדם לצודק? [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. יתרה מזאת, ייתכן שאיוב משתמש בנאומים ארוכים ונלהבים כדי לייצר אשליה של צדק, מתוך מחשבה שהשומעים יניחו כי דיבור כה נסער ובלתי פוסק נובע בהכרח מליבו של אדם צודק שנעשה לו עוול ואין מי שיושיעו [אלשיך].