היציבות המוחלטת של הבריאה אינה תכונה טבעית ועצמאית, אלא תוצאה של שליטת ה' בטבע. גם האיתנים שביסודות היקום כפופים לחוקיות האלוהית ומגיבים אליה בחרדה ובהשתאות.
הפרשנים נחלקו בזיהוי עַמּוּדֵי שָׁמַיִם. גישה אחת רואה בהם את השמים עצמם, המורכבים מאש ומים [אלשיך], או את מערכת הקשרים וההשפעות שבין השמים לארץ [מלבי"ם]. לעומת זאת, גישה אחרת מפרשת מושג זה כהשאלה המתייחסת לארץ, שהיא המרכז והיסוד שעליו נשענים השמים [מצודת דוד], או להרים הגבוהים שעל פני האדמה שפסגותיהם נושקות לשמים [תקות אנוש].
באשר למילה יְרוֹפָפוּ, רוב הפרשנים מסבירים כי משמעותה היא תנועה, רעידה וזעזוע [רלב"ג, מצודת ציון, רמב"ן], או היחלשות והתרופפות [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים מילה זו על רקע תהליך הבריאה, ומסבירים כי בתחילת יצירתם היו השמים במצב רופף, חלש ונוזלי, ולא היו מסוגלים להתקיים בכוחות עצמם [רש"י, אלשיך].
תגובתם של עמודי השמים מתוארת במילים וְיִתְמְהוּ מִגַּעֲרָתוֹ, והפרשנים מציעים מספר דרכים להבנת תגובה זו. יש המפרשים כי מדובר במצב של קיפאון והתקשות; בדומה לאדם הנדהם מאיום ונעצר במקומו, כך גערת ה' בבריאה הפסיקה את הרעידה וגרמה לשמים הרופפים להתייצב, להתקשות ולעמוד בחזקה במקומם [רש"י, מצודת דוד, אלשיך]. לעומתם, יש המסבירים את התמיהה כבלבול וחרדה של אדם שאינו יודע לאן לפנות, מצב המבטא את ערעור כוחם של השמים מול גערתו של ה' [רמב"ן, תקות אנוש, ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם]. גערה זו באה לידי ביטוי בתופעות טבע עוצמתיות המזעזעות את עמודי השמים, כגון קול הרעם [רמב"ן] או רעידות אדמה הנוצרות מהצטברות של אוויר הכלוא מתחת להרים [תקות אנוש].