הבריאה מתנהלת תחת חוקיות אלוהית מדויקת, המציבה גבולות בלתי עבירים לאיתני הטבע ומגדירה את קצות המציאות. ה' שולט על המים השוצפים וקובע את קו התפר שבו נפגשים יסודות היקום.
המילים חֹק חָג מתארות שרטוט של גבול מעגלי, בדומה לפעולת המחוגה [רש"י, מצודת ציון, רלב"ג]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמשמעות הצירוף חֹק חָג עַל פְּנֵי מָיִם היא שה' הקיף את מי הים בחול, וקבע חוק טבע וגבול עולמי המונע מהמים להציף את היבשה [רש"י, מצודת דוד, רמב"ן, ביאור שטיינזלץ]. המים מוחזקים במקומם כעין חומה גבוהה, בניגוד לטבעם, כדי להטיל יראה מפני ה' וללא כל התערבות של כוחות טבעיים אחרים [אלשיך]. מנגד, יש המעתיקים חוקיות זו ממי הים אל תנועת המים באטמוספירה: זהו חוק טבע המעלה את אדי המים במעגל סביב כדור הארץ [מלבי"ם], או חוק המקיף ומפריד בין יסודות המים, האוויר והאש העליונה [תקות אנוש].
לגבי סוף הפסוק, עַד תַּכְלִית אוֹר עִם חֹשֶׁךְ, המילה תַּכְלִית מתפרשת בשני אופנים עיקריים: מלשון כליון וסוף הזמן [מצודת ציון], או מלשון קצה וגבול מרחבי [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ].
לפי הפירוש הזמני, גבולות הים יעמדו בעינם לעולם, עד אחרית הימים שבה יכלו ויחרבו האור והחושך והעולם כולו יגיע לקצו [רש"י, מצודת דוד, רמב"ן, אבן עזרא].
לפי הפירוש המרחבי, מדובר על קצה המציאות – המקום הפיזי שבו מסתיים תחום האור ומתחיל החושך המוחלט [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. זהו הגבול באטמוספירה הגבוהה שבו קרני השמש מפסיקות להאיר, אדי המים נעצרים, ומשם ומעלה שורר חלל של חושך וקור [מלבי"ם]. גישה זו רואה בנקודה זו את קצה החיבור בין היסודות השונים בבריאה [תקות אנוש].
לצד ההסברים הפיזיקליים, ישנו פירוש היסטורי-נסי: החוק שמונע מהמים לחצות את גבולם נקבע מראש עד לרגע קריעת ים סוף. שם, המים חרגו ממנהגם והזדקפו, בדיוק בנקודה שבה נפגשו האור (עמוד האש שהאיר לישראל) והחושך (הענן שהחשיך למצרים) [אלשיך]. במישור האלגורי, החיבור בין אור לחושך מסמל את השילוב שיוצר ה' בין נשמת האדם המוארת לבין גופו החומרי והחשוך, שילוב שנועד להביא את האדם לידי יראת שמים [אלשיך].