בדבריו אלו מגיב איוב לבלדד רעהו בלעג צורב ובשאט נפש, ודוחה לחלוטין את החוכמה כביכול שהוצגה בפניו. דבריו מנוסחים כשתי שאלות רטוריות עוקצניות שנועדו להקטין את דברי רעהו ולחשוף את חוסר התוחלת שבהם.
בראשית דבריו שואל איוב אֶת־מִי הִגַּדְתָּ מִלִּין, כלומר אל מי כוונו מילים אלו. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאיוב לועג לחוסר המקוריות של חברו. הוא תוהה למי בדיוק הוא מחדש את הדברים השגרתיים הללו, שכן הכל כבר יודעים את האמיתות הפשוטות על גדולת ה', ואין בנמצא אדם שאינו יודע זאת מעצמו וזקוק להסבר זה [רש"י, רמב"ן, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים קריאה זו כמחאה אישית של איוב על הפגיעה בכבודו. איוב דורש מחברו לשים לב אל מי הוא מדבר, ומתקומם על כך שדברים כה משפילים, המדמים את האדם לרמה ותולעה, מופנים כלפי איש תם וישר כמוהו [אלשיך].
בחלקו השני של הפסוק שואל איוב וְנִשְׁמַת־מִי יָצְאָה מִמֶּךָּ. המילה ונשמת מתפרשת מלשון נשימה ונשיבת רוח, שכן הדיבור נוצר על ידי הפחת רוח מהפה [מצודת ציון, חומת אנך]. הפרשנים מציגים מספר כיוונים מרכזיים להבנת שאלה זו:
גישה אחת מתמקדת במקור הדברים. איוב שואל בציניות ממי שמע וקיבל חברו את הדברים שאמר, ואיזו רוח גדולה כביכול שרתה עליו שגרמה לו לדבר כך [רש"י, אבן עזרא, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
גישה שניה מתמקדת בהשפעת הדברים על השומע. מכיוון שלימוד אדם אחר נמשל לעשיית נפשו ולחיותה, איוב שואל בלעג: איזו נפש בדיוק יצאה ממך? כלומר, איזה אדם שרוחו הייתה אובדת ומשתוממת הצלחת להחיות, ללמד ולהשיב למוטב בעזרת דבריך אלו? [רלב"ג, רמב"ן].
גישה נוספת רואה בשאלה זו התרסה אישית ורוחנית. איוב מאתגר את חברו ושואל מניין לו היומרה לשפוט אותו. הוא תמה האם חברו זכה לגלגול נשמות מיוחד המעניק לו ידע נסתר, או שמא יצאה ממנו נשמה של אדם גדול שנותנת לו את הזכות להתנשא, כפי שמאיוב עצמו יצאה בעקיפין נשמת אברהם [אלשיך].