מבנה היקום והאופן המסתורי שבו כדור הארץ תלוי בחלל משמשים עדות לעוצמתו של הבורא. המחשבה האנושית מתקשה לתפוס כיצד עולם עצום עומד במקומו ללא כל תמיכה פיזית, דבר המעיד על מציאות פלאית שחורגת מכל היגיון [ביאור שטיינזלץ].
תחילת הדברים עוסקת בתיאור נֹטֶה צָפוֹן עַל תֹּהוּ. המילה תֹּהוּ מוסברת כדבר ריק שאין בו כל ממש [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. באשר למשמעות המילה צָפוֹן, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר באזור המיושב של העולם, שאותו פרס ה' על פני הריק. מנגד, יש הסבורים כי צד צפון מייצג דווקא את החלק הבלתי מיושב של כדור הארץ, אזור המכוסה בים שנשאר במצבו הבראשיתי כתוהו המכוסה במים [מלבי"ם]. גישה נוספת משתמשת במבנה הצפון כדי להוכיח את ההשגחה האלוהית: מכיוון שבצד צפון ישנו חלל ריק, המרחק בין הארץ לשמים אינו שווה בכל הכיוונים. חוסר הסימטריה הזה מוכיח שהארץ אינה מוחזקת במקומה על ידי כוח טבעי של השמים המושך או דוחה אותה בשווה, אלא בדרך נס [אלשיך].
החלק השני, תֹּלֶה אֶרֶץ עַל בְּלִימָה, זכה למספר כיווני חשיבה. מבחינה לשונית, רוב הפרשנים מסכימים כי המילה בְּלִימָה מורכבת למעשה משתי מילים: "בלי מה", כלומר ללא שום דבר או על חוסר מוחלט של חומר. פירושים לשוניים נוספים מציעים שהמילה נגזרת מעניין של מישור ורסן [רש"י בשם דונש], או מלשון חסימה [מלבי"ם].
באשר לאופן שבו הארץ תלויה, מתפתחות במקורות שלוש גישות עיקריות. הגישה הטבעית-פילוסופית מסבירה כי הארץ תלויה בדיוק באמצע הגלגלים, כלומר במרכז המערכת השמימית. היא נשענת על נקודת המרכז של הכדור, שהיא נקודה שאינה מתחלקת ואין לה קיום חומרי משל עצמה. הארץ שומרת על יציבותה משום שכל חלקי היסודות משתוקקים באופן טבעי אל עבר המרכז הזה [רלב"ג, מצודת דוד, רמב"ן, אבן עזרא].
מול הגישה הטבעית, ניצבת הגישה הנסית השוללת לחלוטין מנגנון של טבע. לפי תפיסה זו, אין שום יסוד שמחזיק את העולם, והארץ עומדת באוויר אך ורק בכוח זרועותיו של ה' ובאופן פלאי לחלוטין [רש"י, אלשיך].
גישה שלישית לוקחת את המושג למערכת היחסים שבין היבשה למים. לפי כיוון זה, משמעות התיבה היא החוק הטבעי שהציב ה' כדי לבלום ולחסום את מי הים מלהציף את היבשה. כך למעשה ה' תולה את הארץ מעל המים, באמצעות חוק טבע הסוגר בעדם ומאפשר את קיום החיים [מלבי"ם]. בדומה לכך, כוחו הפלאי של ה' מתבטא גם במים העליונים, הצרורים בעננים בכוח אלוהי מבלי להישפך, עד לרגע שבו ה' מצווה עליהם לרדת [רמב"ן].