גבולות ההשגה האנושית ועוצמתו האינסופית של הבורא נפגשים במעמקי האדמה והים. הטקסט לוקח את הקורא אל המקומות הנסתרים והבלתי נגישים ביותר, כמו תהומות המים, השאול והקבר, כדי לבחון את טווח שליטתו של ה', ובמקביל להציג ביקורת חריפה על חוסר התוחלת שבמילים ריקות.
הפרשנים חלוקים בשאלת זהותם של הָרְפָאִים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר במתים, הנקראים כך משום שגופם נרפה ונחלש על ידי מלאך המוות או ריקבון הקבר [מצודת ציון, מלבי"ם]. יש המרחיבים זאת לגיהינום עצמו, מקום המתים, המחליש את הבריות [רש"י, מצודת דוד]. קיימות גם דעות ספציפיות יותר, הרואות ברפאים את הענקים הקדמונים שנפלו לתהום [מלבי"ם], את דור המבול [אלשיך], או אפילו נפלים שמתו בטרם ראו אור ואין להם תקומה [תקות אנוש]. מנגד, גישה שונה לחלוטין מפרשת את המילה באופן מטאפורי כמתייחסת לזרעי צמחים או למחצבים ומתכות. אלו מכונים רפאים משום שבטרם נבטו, או בשל היותם דוממים חסרי נפש, הם נחשבים כמתים [רלב"ג, אבן עזרא].
המילה יְחוֹלָלוּ מתבארת אף היא בשני אפיקים מרכזיים. האחד קושר אותה לשורש ח.ל.ל, כלומר דבר נבוב וריק, ומכאן שהכוונה היא לשבעת המדורים והחללים של הגיהינום [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון] או לחללים השוכבים בקבר [מלבי"ם]. האפיק השני קושר את המילה ללידה, יצירה והצמחה [רלב"ג, אבן עזרא, מלבי"ם]. ישנו גם פירוש המבאר את המילה מלשון חלחלה ורעד האוחזים במתים מפני אימתו של ה' [ביאור שטיינזלץ].
מיקומם של הרפאים הוא מִתַּחַת מַיִם וְשֹׁכְנֵיהֶם, כלומר בעמקי השאול הממוקם מתחת למי הים והיצורים השוכנים בהם, שכן לגיהינום יש פתח בלב הים [מצודת דוד, אלשיך]. יש המפרשים ששוכניהם הם דווקא בני האדם השוכנים על פני האדמה שמעל המים [רמב"ן].
מתוך ביאורי המילים עולות שתי משמעויות רעיוניות שונות לפסוק כולו. המשמעות הראשונה רואה בפסוק תיאור של גדלות ה' ושליטתו המוחלטת בבריאה. איוב מבקש להוכיח כי ידיעתו את פלאי האל עולה על זו של רעו. כוחו של ה' מגיע עד למעמקי השאול והתהום, והוא מסוגל להעניש את הרשעים על ידי הצפתם במים כבימי המבול, מבלי להיות כבול לחוקי טבע קבועים [מלבי"ם]. גם בעולם הצומח והדומם ניכר פועלו, כאשר הוא מצמיח אלמוגים או בורא מחצבים במעמקי הים הנסתרים, מקומות שלכאורה מנותקים מהשפעת הכוכבים ומערכות השמיים [רלב"ג, אבן עזרא].
המשמעות השנייה קוראת את הפסוק לא כשיר הלל, אלא כמתקפה רטורית נוקבת של איוב כלפי רעו בלדד. איוב לועג לו ושואל בתמיהה האם דבריו מסוגלים לחולל ולהחיות את המתים הקבורים במצולות [רמב"ן]. על פי קו מחשבה זה, איוב מדגיש כי טענותיו של בלדד חסרות שורש ותוחלת, ממש כמו נפלים שנרקבו באדמה [תקות אנוש] או כדור המבול שנמחה [אלשיך]. דבריו אינם מועילים לאיש, לא לחיים שעל פני האדמה ולא למתים שתחתיה.