איוב, פרק כ״ו, פסוק ג׳

איוב מטיח ברעו דברי ביקורת נוקבים וציניים, תוך שהוא מגחך על עצם הניסיון לייעץ לו ולהטיף לו מוסר.

בביאור תחילת הפסוק, מַה־יָּעַצְתָּ לְלֹא חָכְמָה, חלוקות הדעות לגבי כוונת איוב. גישה אחת מפרשת זאת כתמיהה לגלגנית: איזו מין עצה נתת לאדם שאין בו חכמה להבין דברים משכלו שלו? [מצודת דוד]. מנגד, יש המפרשים שאיוב תוהה על עצם התוחלת שבעצה, שהרי אדם המשולל חכמה ממילא אינו פתוח לקבל עצות, ולכן הניסיון לייעץ לו חסר טעם [אלשיך]. פירוש נוסף גורס כי איוב תוקף את חברו על כך שהעצה עצמה שניתנה לו היא חסרת כל חכמה [ביאור שטיינזלץ].

מושג המפתח בחלקו השני של הפסוק הוא וְתֻשִׁיָּה. הפרשנים מסבירים מילה זו במספר אופנים: חכמה נצחית, הנקראת כך משום שיש לה קיום עולמי והיא אינה הופכת לאין כיתר הדברים [מצודת ציון]; הסדר והחוקיות האלוהית המצויה בבריאה [רלב"ג]; או השלב המעשי שבו העצה יוצאת מן הכוח אל הפועל [מלבי"ם]. מבחינה מסורתית, ישנם ספרים שבהם מילה זו נכתבת בכתיב חסר, ללא האות וי"ו לאחר התי"ו, בהתאם למסורות מקראיות אחרות [מנחת שי].

לגבי משמעות הקריאה וְתֻשִׁיָּה לָרֹב הוֹדָעְתָּ, הפרשנים מזהים בה נימה עוקצנית. איוב לועג לחברו ושואל האם הוא באמת סבור שהצליח להעביר לו חכמה אלוהית כה רבה, כשהוא כופל את דבריו שוב ושוב [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. גם אם מטרת החבר הייתה ללמד חכמה או להטיף מוסר על שפלות האדם מול בוראו, הרי שהוא כבר עשה זאת בשפע בדבריו הקודמים, ואין כל טעם לחזור על כך [אלשיך].

מזווית פילוסופית עמוקה יותר, איוב טוען כי חברו נפל בפח של עצמו. החבר ניסה לייעץ ולשלב בין השגחת ה' לבין מערכת הגורל והמזלות, כדי להפוך את הדברים למקובלים על רוב בני האדם. אך בפועל, החבר רק חיזק את שיטתו המקורית של איוב. בכך שהודה כי המערכת פועלת ולעיתים צדיק סובל ורשע מצליח, החבר למעשה אישר את הטענה שההנהגה בעולם נראית לעיתים חסרת סדר וצדק גלוי [מלבי"ם].