גדולתו של ה' מתגלה במלוא עוזה בשליטתו על מרחבי היקום, החל מעיצוב השמיים העליונים ועד לריסון הכוחות האדירים והכאוטיים ביותר בטבע. ביטוי לכך נמצא במעשיו הכפולים המתוארים כאן: מחד גיסא, תיקון והשכנת יופי, ומאידך גיסא, יצירה או הכנעה של גורמים עוצמתיים.
החלק הראשון של הפסוק מתאר את פעולת ה' בשמיים. המילה שִׁפְרָה מוסברת בשתי דרכים עיקריות. הגישה הראשונה קושרת אותה למילה "שפריר", כלומר אוהל, ומפרשת כי ה' ברוח פיו נטה את השמיים מעל הארץ כמו אוהל [רש"י, מצודת ציון, אבן עזרא]. הגישה השנייה גוזרת את המילה מלשון יופי ושלמות, ומסבירה כי ברצון ה' קיבלו השמיים את יופיים ורוחניותם [רלב"ג, אלשיך, מצודת ציון]. לצד זאת, יש המפרשים את המילים בְּרוּחוֹ שָׁמַיִם שִׁפְרָה כתהליך טבעי שבו רוח ה' מפזרת את העננים, מטהרת את האוויר, וכך משפרת ומתקנת את מראה השמיים, פעולה שגם מביאה להשקטת הים [רמב"ן, מלבי"ם, תקות אנוש].
בחלקו השני של הפסוק, פעולת ה' מופנית כלפי מציאות המכונה נָחָשׁ בָּרִחַ. המילה חֹלְלָה מתפרשת על ידי הפרשנים בשני כיוונים מנוגדים. רוב הפרשנים מבינים אותה כלשון בריאה ויצירה. לעומתם, אחרים מפרשים אותה כלשון הריגה, חיל וצער, המבטאת את הכאתו והכנעתו של אותו נחש [ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם, חומת אנך]. רש"י והרמב"ן משלבים בפירושם את שתי האפשרויות.
זהותו של אותו נָחָשׁ בָּרִחַ (שנקרא כך משום שהוא ארוך, חזק ומבריח מקצה אל קצה כמו בריח המשמש לסגירת שערים) שנויה במחלוקת מרתקת, ומתפצלת לארבעה כיוונים שונים.
הגישה המרכזית רואה בו יצור ימי עצום, כמו הלווייתן, התנין הגדול או שר הים המיתולוגי "רהב". לפי פירוש זה, ה' בורא את היצורים העצומים הללו במעמקי התהום, או לחלופין מכה ומכלה את הכוחות הכאוטיים של הים [רש"י, מצודת דוד, אבן עזרא, רמב"ן, ביאור שטיינזלץ, אלשיך].
גישה שנייה מעתיקה את ההתרחשות אל החלל, ומפרשת כי מדובר בגרמי השמיים. הנחש מסמל את גלגל המזלות או את שביל החלב, הנראים כנחש עקמומי הסובב את השמיים מקצה לקצה [רלב"ג, אבן עזרא, רמב"ן].
גישה שלישית מציעה כי מדובר במשל לתופעות טבע מטאורולוגיות. יש המפרשים שהנחש הוא משל לברק, שצורתו עקומה כנחש והוא מכה ארצה פתאום בעוצמה קטלנית [תקות אנוש]. אחרים מסבירים כי הנחש משול לעננים הקודרים המקיפים את השמש ומאפילים עליה, וה' "הורג" את הנחש בכך שהוא מטהר את השמיים מעננים אלו [מלבי"ם].
גישה רביעית, היסטורית, רואה בנחש הבריח כינוי סמלי לפרעה מלך מצרים, שעליו הביא ה' חיל וצרה [רש"י, חומת אנך].
שילוב הפירושים מציג תמונה שלמה של השגחה: כוחו של ה' משתלשל מלמעלה למטה. רוחו מטהרת, מייפה ונוטה את השמיים העליונים, ובו זמנית ידו מגיעה עד לקצוות הבריאה, בין אם כדי לברוא את הכוכבים והלווייתנים, ובין אם כדי להכניע את איתני הטבע והמלכים בשר ודם [אלשיך].