במענהו של אליהוא, הוא בוחר להתעמת לא רק עם טענותיו של איוב, אלא גם עם עמדתם של רעיו, ומציב חלופה מחשבתית לשני הצדדים. בהכרזתו אֲנִי אֲשִׁיבְךָ מִלִּין, הוא מצהיר שישיב לאיוב דברים ברורים, אך מיד מוסיף וְאֶת רֵעֶיךָ עִמָּךְ, כלומר, התשובה מכוונת גם לחבריו [ביאור שטיינזלץ].
הסיבה להכללת הרעים בתשובה נובעת מכמה היבטים. מחד גיסא, הם מצורפים לתוכחה משום ששתקו לנוכח דבריו של איוב ולא ידעו לענות לו כראוי [רש"י]. מאידך גיסא, וזוהי הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים, אליהוא חולק באופן מהותי על תפיסת עולמם. הוא מסרב להסכים עם שיטתם של הרעים, אשר שפטו את איוב וקבעו כי ייסוריו באו עליו רק בעקבות חטאים רבים ורשעות [מצודת דוד, אלשיך].
התפיסה התיאולוגית של הרעים הייתה שגויה מיסודה. הם סברו שעבודת האדם היא צורך ותועלת עבור ה', בדומה למלך בשר ודם המעניק שכר למי שמיטיב עמו ומעניש את מי שמרע לו. אליהוא סותר הנחה זו, שכן אילו הייתה נכונה, טענתו של איוב כי לא קיבל שכר על עבודתו השלמה הייתה מוצדקת. לחלופין, תפיסה כזו הייתה מובילה למסקנה שהאדם פועל מתוך הכרח ואין מגיע לו שכר, בדומה לאבני רחיים המסתובבות בכוח המים וטוחנות קמח ללא בחירה. לכן, תשובתו של אליהוא נועדה לעקור את הטעות המחשבתית של הרעים, ובכך להשיב במקביל גם לאיוב, תוך סתירת טענותיהם של כל המעורבים בוויכוח [מלבי"ם, אלשיך].