במענה זה מתעמת אליהוא עם שורש טענותיו של איוב כלפי הצדק האלוהי, וחושף את הבעייתיות שבהטחת אשמה כלפי שמיים. אליהוא פונה אל איוב בשאלה נוקבת: הֲזֹאת חָשַׁבְתָּ לְמִשְׁפָּט – האם אתה סבור שדבריך הם דבר ישר, והאם ראוי לבוא בטענות אלו למשפט מול ה׳? [ביאור שטיינזלץ, אלשיך]. לפי גישה זו, איוב מנסה להעמיד את משפטם של בני האדם מול בוראם [רש"י]. יש המבארים כי אליהוא מאשים את איוב על כך שהוא מתלונן על הנהגת ה׳ – המשחיתה לכאורה צדיק ורשע כאחד – לאחר מעשה, בניגוד לאברהם אבינו שהתפלל וביקש רחמים לפני הגזירה. תלונה כזו אינה מהווה טענה משפטית צודקת, אלא היא חטא חמור של הטחת דברים כלפי מעלה [חומת אנך].
החלק השני של הפסוק, אָמַרְתָּ צִדְקִי מֵאֵל, מציג את שיא טענתו של איוב, ונחלק לשני כיווני פרשנות עיקריים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהאות מֵ"ם משמשת להשוואה, כלומר איוב טוען: "אני צדיק וצודק יותר מה׳" [רש"י, רלב"ג, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ, אלשיך]. לפי קו חשיבה זה, איוב בטוח בצדקתו וסבור שתלאותיו באו עליו על לא עוול בכפו [רמב"ן]. הוא סבור שהוא עשה את הישר, ואילו ה׳ עשק את גמולו, אולי משום שמסר את הנהגת העולם לעיוורון הגורל והמערכת הטבעית [מצודת דוד].
מנגד, גישה שונה לחלוטין מפרשת את המילה מֵאֵל במשמעות של מקור – "מאת ה׳". לפי פירוש זה, איוב מנסה להצדיק את העדר השכר בכך שהוא טוען שצדקתו אינה נובעת מבחירתו החופשית, אלא היא גזורה וקבועה מאת ה׳. מכיוון שמעשיו מוכרחים ואין לו בחירה אמיתית, ממילא לא מגיע לו שכר על מעשיו הטובים [מלבי"ם].
ברקע הדברים, אליהוא מתמודד עם תפיסת עולמו של איוב, אשר סבר כי מכיוון שחטאי האדם אינם מזיקים לה׳ וצדקתו אינה מועילה לו, הרי שה׳ אינו משגיח, אינו גומל שכר ועונש, ואין ערך לתשובה. אליהוא מפריך תפיסה זו ומסביר כי אמנם מעשי האדם אינם משפיעים על ה׳, אך המצוות והאזהרות ניתנו לטובת הנבראים עצמם, והמשפט האלוהי שריר וקיים [רמב"ן].