דברי אליהוא אל איוב נועדו להתמודד עם תלונותיו על ייסוריו ועל שתיקתו לכאורה של ה' נוכח סבלו. דבריו מציגים נקודות מבט שונות על מהות העונש, על מידת הרחמים האלוהית ועל תפיסתו המוטעית של האדם את מצבו.
לפני הבנת משמעות הפסוק, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה בַּפַּשׁ נגזרת מלשון ריבוי והתפשטות [רש"י, מצודת ציון, רלב"ג, מלבי"ם, אבן עזרא, תקות אנוש]. לעומת זאת, קיימת דעת מיעוט המפרשת מילה זו מלשון מנוחה ונופש [אבן עזרא]. כמו כן, המילה אַפּוֹ מתפרשת לרוב ככעס וזעם, אך יש המפרשים אותה במשמעות של פנים, כלומר הסתרת פנים [מצודת ציון].
גישה פרשנית אחת רואה בפסוק ביטוי לחסד ורחמים, ומדגישה כי ייסוריו של איוב קלים ביחס למה שבאמת מגיע לו. לפי כיוון זה, פקידת הזעם של ה' על איוב היא כעין לא כלום (כִּי־אַיִן) לעומת חטאיו, וה' נוהג בו כאילו אינו יודע ואינו רואה את ריבוי פשעיו [רש"י]. בדומה לכך, מוסבר כי איוב כלל אינו מודע לריבוי הזעם שה' עוד עתיד להביא עליו כפי חטאיו, ולכן הוא ממשיך להתלונן מתוך מחשבה שהוא צדיק [רמב"ן].
גישה שנייה מתמקדת בתחושותיו של איוב ובאופן שבו הוא תופס את ההשגחה. איוב סבור כי ה' פוקד עליו את זעמו שלא בצדק, ונדמה לו כי ה' מתעלם מריבוי צעקותיו ודבריו כאילו אינו יודע אותם [ביאור שטיינזלץ, אבן עזרא].
כיוון פרשני שלישי תולה את העונש בהיעדר מחאה חברתית. ה' מסתיר את פניו ועושה עצמו כמי שאינו יודע, משום שהרשע בעולם התרבה מאוד באין מפריע, ואפילו איוב, שהיה אדם צדיק, לא מחה על כך ולא פעל לבער את עושי הרשעה. מכיוון שאיוב לא הבין שייסוריו נובעים מחוסר מעורבותו לטובת החברה, התרבה עליו חרון האף והביא עליו את אסונותיו [מצודת דוד, מלבי"ם].
נקודת מבט ייחודית ושונה לחלוטין מסבירה את הפסוק על דרך תורת הגלגולים והנהגת מלאכי החבלה. לפי פירוש זה, איוב אכן לא חטא בחייו הנוכחיים, אלא סובל כדי לתקן עוונות מגלגול קודם. אולם, ה' לא פקד עליו את העונש בעצמו, אלא מסר את הדין לידי משחית הנקרא אף. מכיוון שלמשחית זה אין יכולת להבחין ולצמצם את הפגיעה, הוא אינו יודע גבול ומרבה את הייסורים מעבר למידה הראויה [אלשיך]. ויש המציינים בהקשר זה כי לעיתים ההשגחה פוקדת את זעמה על דבר מועט ומשחיתה ללא חמלה, עד שנדמה שאין התחשבות בריבוי ההשגחה [תקות אנוש].