שאלת השפעתם של מעשי האדם על הבריאה ועל בוראה עומדת במרכזו של רעיון זה. ההפרדה ברורה: ישנו המישור האנושי שבו למעשים יש תוצאות ממשיות, וישנו המישור האלוהי שאינו מושפע כלל ממוסריות האדם או מחטאיו.
הגישה המרכזית בקרב כלל הפרשנים היא כי מעשיו הטובים והרעים של האדם אינם משפיעים על ה' בשום צורה, אלא אך ורק על בני אדם אחרים. המילים לְאִישׁ־כָּמוֹךָ וכן וּלְבֶן־אָדָם מכוונות לאדם בעל ערך שווה אליך, החי בסביבתך [מצודת דוד]. כלפיו בלבד יכולים להזיק מעשי רִשְׁעֶךָ, ורק לו יכולה להועיל צִדְקָתֶךָ [ביאור שטיינזלץ, רש"י]. למעשה, המושגים "רשע" ו"צדקה" מוגדרים כך מלכתחילה רק משום השפעתם על הזולת. הרע נקרא כך כי הוא מזיק לבני אדם, והטוב נקרא כך כי הוא מועיל להם, שכן המצוות וההנהגה הישרה ניתנו לטובת הנבראים עצמם [רמב"ן].
מכיוון שלה' לא נגרם נזק מהחטא ולא צומחת לו תועלת מהמצווה, עולה השאלה מדוע קיים מנגנון של שכר ועונש. גישה אחת מסבירה שהגמול האלוהי אינו נובע מאינטרס או מפיצוי על פגיעה, אלא ניתן לאדם מתוך טובו וחסדו הגדול של ה' [מצודת דוד].
גישה אחרת ורחבה יותר מציגה את השכר והעונש כחלק בלתי נפרד מטבע הבריאה והמעשה עצמו. הדבר דומה לחולה המקבל הוראות מרופא. החולה אינו אמור לצפות לפרס מהרופא על כך שציית לו, ואינו נענש על ידי הרופא אם סירב. השכר הוא עצם ההחלמה, והעונש הוא המחלה. כך גם האדם בונה או מחריב את חייו ואת החברה שבה הוא חי באמצעות מעשיו. חברה שבה פרטים פועלים בצדק וביושר תזכה לשלווה, ואילו חברה שבה בני אדם פועלים ברשעות תהפוך למקום מסוכן של שוד ורצח שבו איש אינו בטוח. הרשע פוגע בעצמו ובסביבתו, והחברה האנושית היא זו שתרדוף אותו ותעניש אותו בסופו של דבר [מלבי"ם].
מתוך הבנה זו נגזרת חומרתם היתרה של חטאים שבין אדם לחברו. בעוד שעבירות שבין אדם למקום אינן פוגעות בה', הרי שחטאים כלפי הזולת, כגון גזל, גורמים נזק ממשי וחיסרון לאדם אחר. במעשים אלו האדם גם עובר על רצון ה' וגם מצער את חברו, ולכן הם נחשבים לעוונות חמורים במיוחד [אלשיך].