דברי תלונה קשים המופנים כלפי מעלה אינם נובעים בהכרח מפגם שורשי, אלא לעיתים הם תוצאה של כאב עמוק וראייה חלקית של המציאות. אליהוא חותם את תוכחתו לאיוב ומסכם את טענותיו בכך שדבריו של איוב משוללים יסוד ונובעים מחוסר הבנה אמיתית של דרכי ההשגחה.
הפרשנים מבארים תחילה את מילות הפסוק: יפצה משמעותו יפתח, ופיהו הוא פיו [מצודת ציון, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. המילה יכביר מתפרשת על ידי רוב הפרשנים כלשון ריבוי והגזמה, כלומר איוב מרבה מלין שהן מילים [רש"י, מצודת ציון, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. גישה שונה מציעה כי יכביר אינו מלשון ריבוי, אלא נגזר מהשפה הערבית ומשמעותו להגיד ולספר [תקות אנוש].
הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שאליהוא מאשים את איוב בדיבור של הבל משום שאיוב טוען שה' מעוות משפט, מתעלם מבני האדם השפלים, וכי אין יתרון לצדיק על פני הרשע [רמב"ן, מצודת דוד, רלב"ג]. איוב, בטעותו, לא המתין לה' [ביאור שטיינזלץ], ובחוסר דעתו הוא גוזר מסקנה כללית ושגויה על כך שה' עזב את הארץ, רק משום שישנו מיעוט של רע בעולם, תוך התעלמות מהטוב המרובה [רלב"ג].
חוסר הדעת של איוב בא לידי ביטוי בכך שהוא אינו מבין שמעשי האדם אינם מועילים או מזיקים לה' עצמו, אלא משפיעים על האדם לבדו [רלב"ג]. יתרה מכך, איוב אינו משכיל להבין שהוא עצמו הסיבה לסבלו, בין אם משום שלא מיחה ברשעים שבדורו, ובין אם כתוצאה טבעית ממעשיו ואורח חייו, שכן השכר והעונש טבועים במעשי האדם [מלבי"ם, רלב"ג].
הפרשנים מציעים שני מניעים עיקריים לאופן שבו איוב התבטא בבלי דעת. דעה אחת תולה זאת בייסוריו הקשים של איוב, אשר שיבשו את דעתו וגרמו לו לפזר אמרות ריקות מבלי להפעיל את השכל [מצודת דוד]. מנגד, יש המצביעים על תהליך של הידרדרות פסיכולוגית ורוחנית: איוב לא התכוון מראש להטיח דברים קשים כלפי מעלה, אלא החל בפליטת פה קטנה של הבל, ומתוך אותו חסרון דעת ראשוני, איבד שליטה והפריז במילותיו עד שהגיע לכדי ריבוי דברים קשים [אלשיך].