מעשיו של האדם, לטובה או לרעה, אינם משפיעים על ה' ואינם מוסיפים או גורעים ממנו דבר, שכן קיים פער מוחלט בין הקיום האנושי הזעיר לאינסוף האלוהי.
יש החושבים בטעות שכאשר הם מקיימים מצוות, הם עוזרים לה' בדרך כלשהי. על כך נאמר אִם־צָדַקְתָּ מַה־תִּתֶּן־לוֹ – בני אדם הם בריות זעירות שמעשיהן אינם יכולים לזעזע את מרחבי האינסוף [ביאור שטיינזלץ]. יתרה מכך, כל מעשיו של האדם הם גשמיים, ועל כן אין להם כל יחס לרוחניותו של ה', כך שלמעשה לאדם אין שום דבר שביכולתו לתת לו [מלבי"ם].
כהשלמה לכך נאמר אוֹ מַה־מִּיָּדְךָ יִקָּח. גם אם נניח תיאורטית שהיה לאדם דבר מה שראוי לתת לה', הרי שהכל ממילא שייך לו ונמצא בידו, ולכן אין לו שום צורך לקחת דבר מידו של האדם [מלבי"ם, מצודת דוד].
מתוך הבנה זו עולה כי אם הצדק והמצוות אינם מועילים לה', האדם פועל למעשה אך ורק למען עצמו. כאשר האדם צודק ונוהג כראוי, הוא מטיב עם נפשו שלו. באותה מידה, כאשר הוא חוטא, הוא אינו פוגם בה' חלילה, אלא רק מאבד ומטמא את נפשו. לפיכך, כל עונש שהאדם מקבל אינו נובע מפגיעה באלוהות, אלא נועד אך ורק למרק ולנקות את נפשו מן הטומאה שדבקה בה [אלשיך].