איסור צריכת הדם הוא מוחלט ומקיף את כל שדרות העם, החל מהאזרח ועד לגר המצטרף אליהם. הציווי נובע מהקשר העמוק והמהותי שבין הדם לבין סוד החיים, ועל כן הוא מחייב השגחה קפדנית בכל שכבות הגיל.
המילים עַל כֵּן אָמַרְתִּי מתייחסות לאיסור שכבר הוזכר קודם לכן בספר ויקרא [חזקוני]. טעם האיסור מודגש במילים אלו, ולפיו הדם נאסר משום שהנפש והחיים קשורים בו באופן הדוק, ולא רק משום שהוא נועד להקרבה על המזבח [ביאור יש"ר].
הקפדה מיוחדת באה לידי ביטוי בביטוי כָּל נֶפֶשׁ מִכֶּם. הפרשנים מסכימים כי השימוש במילה "נפש" במקום במילה "איש" נועד לכלול גם את הקטנים. מכאן נלמדת אזהרה חמורה לגדולים שעליהם להשגיח על הקטנים, וחל עליהם איסור מוחלט להאכיל אותם דם בידיים [רש"י, תורה תמימה, מלבי"ם]. עם זאת, ישנה הבחנה בענישה: בעוד שהמאכיל עובר על איסור, העונש החמור של כרת חל אך ורק על האדם שאוכל את הדם בפועל, ולא על מי שהאכיל אחרים [מלבי"ם].
למרות שהתורה כותבת לֹא תֹאכַל דָּם, האיסור כולל בתוכו גם שתייה. העובדה שהתורה מנמקת את איסור הדם בכך שהוא ראוי לכפר על המזבח, מוכיחה שמדובר בדם נוזלי וצלול שראוי להזאה, ומכאן ששתיית נוזלים נחשבת גם היא כפעולת אכילה לעניין זה [תורה תמימה].
לבסוף, הציווי וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם מלמד שאיסור גורף זה תקף באותה מידה לכל הגרים המצטרפים לעם ישראל וחיים בתוכו [ביאור שטיינזלץ].