לאחר אזהרת התורה על איסור אכילת דם, החמור עד כדי עונש כרת, מופיע דין האוכל בשר בעל חיים שמת מאליו או נטרף. המעבר החד בין הדינים נועד להדגיש את ההבדל בחומרתם: בעוד שאכילת דם גוררת עונש כרת, פגם אכילת בשר שמת מאליו קל יותר וניתן לתיקון בו ביום על ידי תהליך טהרה [אלשיך]. מבחינה רוחנית, אכילת בשר כזה מכינה את גוף האדם לכך שתשרה עליו רוח של טומאה [ספורנו].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכתוב אינו עוסק בנבלת בהמה או חיה, שכן הללו מטמאות את האדם במגע ובמשא עוד בטרם יאכל מהן. הכתוב מתמקד במקרה ייחודי של נבלת עוף טהור. ייחודו של עוף טהור שמת טמון בכך שאינו מטמא כלל במגע חיצוני, אלא רק ברגע שהוא נבלע בגרונו של האדם, טומאה המכונה "טומאת בית הבליעה". הרעיון מאחורי הבדל זה נעוץ בקרבה הפיזית של בעלי החיים לאדם: בעוד שגוף הבהמה קרוב במבנהו לגוף האדם ולכן נבלתה מטמאה במגע חיצוני, גוף העוף רחוק יותר, ולכן טומאתו מתעוררת רק כאשר הוא חודר אל תוך גוף האדם, כאזהרה מפני הימשכות אחר החומריות ותאוות האכילה [רש"ר הירש].
המילים וכל נפש באות להרחיב את הדין. המילה נפש מרבה אפילו קטן, שעל אף שאינו בר עונשין, במידה ואכל הוא נטמא [רשב"ם, פרדס יוסף, חזקוני]. כמו כן, המילה כוללת גם אדם שהתיך את הבשר באש ושתה אותו, שכן גם בשתייה הנפש נהנית [תורה תמימה, מלבי"ם]. השימוש במילה זו מלמד שהטומאה חלה רק כאשר הנפש נהנית בפועל מן המזון, כלומר רק בעת הבליעה ולא כל עוד הבשר שוהה בחלל הפה [מזרחי, תורה תמימה].
הביטוי אשר תאכל קובע שהטומאה חלה רק באכילה רגילה, בכמות של כזית לפחות, ואינה חלה אם האדם הקיא את הבשר [תורה תמימה, מלבי"ם, אדרת אליהו].
הכתוב נוקט בצמד המילים נבלה וטרפה. נבלה היא בעל חיים שמת מאליו, ושם זה מבטא גם את הכמישה והמיאוס שבבשר, להוציא חלקים קשים כעצמות שאינם נמאסים [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. וטרפה היא בעל חיים שנהרג או נפצע פצעי מוות. הפרשנים מסבירים כי טרפה כשלעצמה אינה מטמאה כל עוד בעל החיים בחיים, אך התורה צירפה אותה לנבלה כדי ללמד שהדין חל רק על סוגי עופות שיש בהם מושג של "טרפה", דהיינו עופות טהורים בלבד. עוף טמא אינו נכלל בדין זה [רש"י, מזרחי, אבן עזרא]. בנוסף, צירוף זה נועד למעט בשר שהותר באכילה על ידי פעולה הלכתית, כגון מליקת חטאת העוף במקדש, שאמנם הומתה שלא בשחיטה אך אינה מטמאה [תורה תמימה, הכתב והקבלה]. מתוך כך עולה מחלוקת תנאים האם שחיטה של עוף טהור שנטרף מטהרת אותו מטומאה זו: יש הסוברים ששחיטה אינה מועילה לטרפה והיא תטמא, ויש הסוברים שכשם ששחיטה מועילה בבהמה כך היא מטהרת עוף טרפה [מלבי"ם, רש"ר הירש, הכתב והקבלה].
ההדגשה באזרח ובגר מתייחסת לגר צדק, ומלמדת שדיני הטומאה והטהרה חלים עליו בשווה. הדבר נועד להדגיש כי כל נכרי הבוחר להסתפח לעם ישראל מקבל עליו את מלוא החובות המעצבות את האומה כממלכת כהנים וגוי קדוש [רד"צ הופמן, ביאור יש"ר].
הפסוק מפרט את תהליך הטהרה: וכבס בגדיו ורחץ במים. טומאת בית הבליעה היא חמורה באותו רגע, עד שהיא מטמאה לא רק את האדם אלא גם את הבגדים שהוא לובש בשעת האכילה, והם זקוקים לכיבוס [רש"ר הירש, רד"צ הופמן].
הסיום וטמא עד הערב וטהר מכיל את המילה "וטהר" שנראית לכאורה מיותרת, שהרי מובן שמי שטמא עד הערב נטהר לאחריו. התוספת באה ללמד שהטומאה מוגבלת לזמן הבליעה בלבד. גם אם אדם אכל את הבשר סמוך מאוד לשקיעת החמה, והבשר עדיין שוהה במעיו ולא התעכל, ברגע שמגיע הערב הוא נטהר. מכאן מוכח שהבשר אינו מטמא כשהוא בתוך המעיים, אלא אך ורק ברגע המעבר בבית הבליעה [מזרחי, תורה תמימה, מלבי"ם, שפתי חכמים].