ויקרא, פרק י״ז, פסוק ט״ז

היטהרות מטומאה אינה רק פעולה פיזית, אלא תנאי הכרחי למפגש עם הקודש, והימנעות ממנה טומנת בחובה סכנה רוחנית ועונש חמור.

הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהאדם אינו חוטא מעצם שהייתו בטומאה, ואין עליו חובה להיטהר מיד. האזהרה וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ מתייחסת לעונש הכרת החמור, והוא חל רק במקרה שהאדם הטמא יאכל בשר קודש או ייכנס אל המקדש בעודו בטומאתו. מציאות זו הייתה שכיחה במיוחד במדבר, אז נדרשו בני ישראל להביא כל בשר כקרבן אל אוהל מועד, וכן עבור הכהנים שחלק ניכר ממזונם היה קודשים [ביאור שטיינזלץ, רד"צ הופמן].

עם זאת, קיימות גישות נוספות להבנת מהות העוון. יש הסבורים כי השהייה בטומאה כשלעצמה מהווה חטא [שד"ל]. על דרך הפשט, אכילת מאכלים אסורים מטמטמת את הלב וגורמת לאדם לחטוא בעתיד, ולכן מי שאינו שב בתשובה ואינו מיטהר, נושא את עוונו באופן מתמשך [העמק דבר]. דעה נוספת גורסת כי משמעות נשיאת העוון היא שה' יביא על האדם עונש תמידי [אבן עזרא].

חלק ניכר מהפרשנים עומדים על ההפרדה הבולטת שהפסוק עושה בין כיבוס הבגדים לבין רחיצת הגוף. הפסוק פותח במילים וְאִם לֹא יְכַבֵּס ולאחר מכן מוסיף וּבְשָׂרוֹ לֹא יִרְחָץ. הפרדה זו נועדה ללמד על חלוקה ברורה בענישה. עונש הכרת החמור, שאליו מכוונות המילים וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ, חל אך ורק על וּבְשָׂרוֹ לֹא יִרְחָץ כלומר, על מי שלא טבל את גופו ונכנס למקדש. לעומת זאת, מי שטבל את גופו אך שכח לכבס את בגדיו, והכניס בגדים טמאים למקדש, אינו חייב כרת אלא נענש בעונש קל יותר של מלקות [רש"י, מזרחי, ברטנורא].

כדי לבסס הבחנה זו, הפרשנים מציגים מספר הוכחות. מבחינה הגיונית, אם בטומאת מת החמורה לא נקבע עונש כרת על הכנסת בגדים טמאים, קל וחומר שלא יהיה עונש כזה בטומאה קלה יותר [גור אריה]. מבחינה לשונית ותחבירית, דרך המקרא היא להציג את החידוש הגדול והחמור יותר בסוף המשפט. לו היה עונש כרת חל גם על הבגדים, הפסוק היה צריך להסתיים באזהרה עליהם. סדר המילים, המסיים ברחיצת הגוף, מוכיח כי רק עליה חל העונש החמור [מלבי"ם, ברכת אשר]. בנוסף, טעמי המקרא מחלקים את הפסוק כך שישנה עצירה לאחר המילה יְכַבֵּס, המנתקת אותה מעונש נשיאת העוון המופיע בסוף [משכיל לדוד].